<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כתיב [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', וכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ועל זה שנו חכמים סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. דכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים, אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. והילכך אפילו הוו דפנות מגיעות לסכך, כיון שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה. פ"ק דיומא [י' ע"ב] וכיון דקיימא לן סוכה דירת עראי בעינן, סוכה פטורה מן המזוזה אפילו בחג. ואינה חייבת בערוב ובמעשר. השלמה.
<h2>דף ג.</h2>
ועוד בהשלמה, בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב. אבל שיתוף מניחין בו, דלא גרע מחצר שבמבוי שמניחין בו שיתוף. ואין האחין והשותפין חולקין בו, כלומר אין בו דין חלוקה בחצר, דקיימא לן נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. עד כאן.
<h2>דף ג:</h2>
היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה בכרים ובכסתות לא הוי מיעוט. ואע"ג דבטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם. תבן ובטלו הוי מיעוט, וכל שכן עפר ובטלו. תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם אינו בטל. השלמה.
<h2>דף ד.</h2>
היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין לתוך עשרים אם צלתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה. כתוב בהשלמה ודוקא בהוצין יורדין, שאינן מגוף הסכך, אבל אם גוף הסכך היה מקצתו למטה מעשרים ומקצתו למעלה מעשרים, אסיקנא בשמעתא קמייתא דעירובין [ג' ע"א] אחד סוכה ואחד מבוי כשרה חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. ומשמע התם אע"ג דאי קלשת ליה הוה ליה חמתה מרובה מצלתה. וכי תימא כיון דאי קלשת ליה הוה ליה חמתה מרובה מצלתה אמאי כשירה, והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. איכא למימר כיון דחלל סוכה תנן, והחלל אין בו עשרים אמה, אין כאן סכך פסול. ויש מי שאומר דלמעלה מעשרים כיון שאין פסלותו אלא משום גבהותו לא מיקרי סכך פסול ואין כאן צירוף.
היתה גבוהה עשרה והוצין יורדין בתוך עשרה אעפ"י שחמתו מרובה מצלתן פסולה, דדירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה. והר"ם כתב בפרק ה' [מהלכ' סוכה ה"ב] שצריך ליזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סיכוך יורדין לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו. נראה מלשונו דלא מיפסלא בדיעבד, אלא דלאו כשירה היא לכתחלה דילמא שביק לה ונפיק. וכן כתב אם סיכך בדבר הנובל או בדבר שריחו רע, כמו שנבאר במקומו [י"ג ע"א].
היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה, אם יש בה הכשר סוכה כשירה. כתוב בהשלמה, ומותר לישן באצטבא, אבל חוץ לאצטבא לא יישן. ואע"ג דאמרינן לקמן [י"ט ע"א] פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, ומוקמינן לה בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ומשכה ואזלה בהדה. לא דמי, דבדופן הוא דאמרינן דאע"ג דליכא אלא חדא דופן דמשכה אמרינן כמאן דמשכה אחריתי בהדה. אבל בסכך פסול לא אמרינן פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, שהרי סכך פסול פוסל בארבעה. ורש"י פירש דאפילו חוץ לאצטבא מותר לישן, דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, פירוש כאילו האצטבא נמשכת לכל הסוכה, עד כאן.
מן הצד. אם יש משפת אצטבא ולכותל ארבע אמות פסולה, ואם לאו כשרה דאמרינן דופן עקומה אפילו משתי רוחות או שלש. כתוב בהשלמה, היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא באמצעיתה, אם יש משפת האצטבא ולכותל ארבע אמות פסולה ואם לאו כשירה. וקמ"ל דלכל רוח ורוח אמרינן דופן עקומה, אע"ג דלא חזיא לדופן. וכל הני מיעוטין בין אצטבא בין תבן בין עפר אעפ"י שאינו עושה מעשה בסכך, כיון שעושה מעשה להכשיר הסכך אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי. וכן אם היה על סוכה סכך פסול בארבע ומיעטו, ואעפ"י שלא עשה מעשה בסכך כשר הרי עשה מעשה להכשיר הסכך, ואין כאן משום תעשה ולא מן העשוי, עד כאן.
ושאינה גבוהה עשרה טפחים ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. היתה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה פחות מכן כשירה. כתוב בהשלמה ולא אמרינן בה דופן עקומה, כיון דליתיה לדופן, שהרי היא פחותה מעשרה. והא דאמרינן שאם אין משפת חקק ולכותל שלשה טפחים כשירה, דוקא כשיש בחקק שיעור סוכה. עד כאן.
<h2>דף ד:</h2>
ובגמרא בעי מאי שנא התם דאמרת פחות מארבע אמות ומאי שנא הכא דאמרת פחות משלשה טפחים. ומשני התם דאיתא לדופן פחות מארבע אמות הכא דליתיה לדופן פחות משלשה טפחים אין אי לא לא. היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה עמוד גבוה עשרה ובו הכשר סוכה, לא אמרינן בהא גוד אסיק מחיצתא, דבעינן מחיצות הניכרות. פירוש וכגון שיש משפת עמוד ולכותל ארבע אמות. אבל אי ליכא ארבע אמות כשירה, דאמרינן דופן עקומה. נעץ ארבעה קונדיסין בארץ וסיכך על גבן פסולה, בין באמצע הגג בין בשפת הגג. ולא אמרינן קונדיסין נידונין משום דיומד בגוד אסיק מחיצה, משום דבעינן מחיצות הניכרות. וכן נמי לא אמרינן רואין כל שאילו יחקקו ויחלקו ויש בהן טפח לכאן וטפח לכאן נידון משום דיומד, דקיימא לן שתים כהלכתן בעינן. עד כאן. והא דאמרינן לעיל ושאין לה שלש דפנות פסולה, קיימא לן הכי שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח.
<h2>דף ו:</h2>
ואותו טפח היכן מעמידו. עושה טפח שוחק ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן. וצריכה נמי צורת פתח. דהיינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. וכתוב בהשלמה שהצורת פתח יעשה אותו דופן עצמו שהטפח שוחק בו. והצורת פתח הוא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. וכן לענין שבת, דמיגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת, פירוש שבת דסוכה. הרב אלפסי ז"ל לא כתבה. ונראה לי שטעם הרב ז"ל שלא כתבה הוא מדפסקינן הלכתא שאינה ניתרת אלא בצורת פתח. הילכך הא דאמרינן וכן לענין שבת אי למהוי רשות היחיד מדאורייתא קאמר למפטר המטלטל (לתוכה) [בתוכה] או המטלטל מביתו לתוכה למה לי מיגו, הא כיון דאיכא צורת פתח דופן חשוב הוא ואיכא שלש מחיצות, וקיימא לן שלש מחיצות דאורייתא. ובלא מיגו נמי בכל שבת דעלמא הוי רשות היחיד מדאורייתא למפטר המטלטל בתוכה. ואי מדרבנן למשרא לכתחלה לטלטל בתוכה בשבת דסוכה, אמאי. והא כי חשבינן ליה לטפח שוחק ולצורת פתח בדופן, הא ליכא אלא שלש מחיצות, וצריך פס ארבעה בדופן רביעית או משהו מכאן ומשהו מכאן, כדאיתא פ"ק דעירובין [י"ב ע"א]. ואם לא היתה צריכה צורת פתח אלא טפח שוחק, והוה מצינן לפרושי הא מילתא למהוי רשות היחיד מדאורייתא למפטר המטלטל בתוכה, דמיגו דאותו טפח שוחק הוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת, ואיכא שלש מחיצות והוי רשות היחיד מדאורייתא. אבל השתא דקיימא לן דאינה ניתרת אלא בצורת פתח ליכא למיפרשא להא מילתא לא למהוי רשות היחיד מדאורייתא ולא מדרבנן, כדפרישית. ומיהו אי מפרשינן שהצורת פתח היא בדופן רביעית, ולא בדופן שהטפח שוחק בו הוה מצינן לפרושי הא מילתא שפיר למהוי רשות היחיד מדרבנן למישרא לכתחלה לטלטל בתוכה. ואע"ג דבשבת דעלמא בעינן פס ארבעה או משהו מכאן ומשהו מכאן, הכא סגי בטפח שוחק משום מגו. מיהו הפירוש הנכון הוא שהצורת פתח הוא בדופן שהטפח שוחק בו. והילכך כיון דקיימא לן שאינה ניתרת אלא בצורת פתח לא מיפרשא הא מילתא לא למהוי רשות היחיד מדאורייתא ולא מדרבנן. וזהו טעמו של הרב אלפסי שלא כתבה.
<h2>דף ז.</h2>
סוכה העשויה כמבוי. פירוש דופן מכאן ודופן מכאן והיא מפולשת כמו מבוי המפולש. עושה פס ארבעה ומשהו ומעמידו פחות משלשה סמוך לדופן. ולא סגי ליה בטפח שוחק כיון דליכא שתי דפנות דעריבן. כתוב בהשלמה ומסתברא דכיון דיש בה דופן שיש בו הכשר סוכה לא בעי צורת פתח, דלא גרע מקנים היוצאים לפנים מן הסוכה, ומשכא ואזלא חדא דופן בהדייהו, דאמרינן בשלהי פרקין [י"ט ע"א] דכשירה. וה"ר משה [פ"א ה"ג] כתב דבפס ארבעה נמי בעינן צורת פתח. ולא דמי לקנים היוצאים לפנים מן הסוכה, דהתם איכא שלש דפנות שלימות ע"כ. סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשירה, וכן סיכך על גבי פסי ביראות כשירה. ודוקא בשבת דסוכה, דמיגו דהוין דופן לענין שבת הויא דופן לענין סוכה, אבל לשאר יומי דסוכה לא. ושחמתה מרובה מצלתה פסולה, חמתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות. כתוב בהשלמה וסוכה עגולה צריך שיהיה בהקפה שבסר נכי חומשא ע"כ. וצ"ע זה לפי הסוגיא.
תניא דופן סוכה כדופן שבת ובלבד שלא יהיה בין קנה לחבירו שלשה טפחים. ויתירה שבת דעלמא אשבת דסוכה שהשבת דעלמא אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ מה שאין כן בשבת דסוכה. פירוש דמיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. ובירושלמי [פ"א ה"א] תני דהוא הדין ליתר מעשרה דניתר בסוכה אעפ"י שאינו ניתר בשבת. והדין נותן כן, כיון דשוינן בסוכה פרוץ מרובה על העומד הוא הדין ליתר מעשרה. ויתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת דסוכה דעלמא בעיא טפח שוחק וסוכה דשבת סגי בלחי. דקיימא לן סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשר, דמיגו דהויא דופן לענין שבת, דלחי משום מחיצה היא [ט"ו ע"א], הוי דופן לענין סוכה.
<h2>דף ח:</h2>
שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה החיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה. ולא אמרינן דתהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותתחייב במזוזה, משום דלא קביעא. משמע מהכא דבית שער חייב במזוזה. מיהו הני מילי מדרבנן, אבל מדאורייתא פטור בית שער מן המזוזה. והכי איתא פרק קמא דיומא [י"א ע"א] יכול יהא בית שער אכסדרה חייב במזוזה ת"ל ביתך המיוחד לדירה. ועוד יש לנו לפרש דההיא דיומא דבית שער של אכסדרה קאמר דפטור. אבל בית שער דבית חייב. וכן נראה מהא דגרסינן במסכת מנחות בפרק הקומץ רבה [ל"ג ע"ב] בית שער אכסדרה ומרפסת חייב במזוזה. עד כאן מההשלמה. סוכת גנב"ך, סוכת גוים סוכת נשים סוכת בהמה סוכת כותיים. וכן סוכת רקב"ש, סוכת רועים סוכת קייצים סוכת בורגנין סוכת שומרי פירות, סוכה מכל מקום כשרה. ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. והוא שעשאה לצל. סוכה ישנה כשרה, ואפילו מתחלת השנה.
<h2>דף ט.</h2>
עצי סוכה אסורין כל שבעה, שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לי"י, מה חג לי"י אף סוכה לי"י.
<h2>דף ט:</h2>
העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. כתוב בהשלמה אמרינן עלה לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל באילן שחמתו מרובה מצלתו כשרה. ואקשינן עלה וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. ומשני בשחבטן. מתוך פירוש ר"ש נראה שאע"פ שהסוכה אין צלתה מרובה מחמתה אלא עם האילן, אפילו הכי כיון שהאילן חמתו מרובה מצלתה כשרה, דבכל ענין קאמרינן כשרה. ואמטו להכי אקשינן והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. ואע"פ שסכך כשר רבה עליו, כיון שלא חבטן ולא עירבן אין הסכך פסול בטל ברוב. ומשני בשחבטן. ופירש חבטן השפילן ועירבן זה עם זה, וביטל הסכך פסול ברוב הסכך כשר, כיון שהוא מעורב עם הסכך כשר. ואע"ג דקא מצטרף סכך פסול בהדי כשר, שאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה [אלא] עם האילן. ואע"ג דתנן במסכת ערלה [פ"א מ"ו], ומייתי לה בפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב], נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים. אלמא טעמא דליקט, שהוא תלוש. אבל במחובר אינו עולה באחד ומאתים. התם נמי היינו טעמא מפני שנטיעה של ערלה אינה מעורבת עם הזקנות אלא שאינה ניכרת, ודבר חשוב הוא ואינו בטל. אבל הכא שהענפים מעורבים עם הסכך כשר בטלים ברוב כשחבטן. ופירש חבטן השפילן, כעין חביט רמי [כ"ב ע"א]. והא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקסום וסכך על גבן כשרה ואוקימנא בשחבטן, והתם מאי השפילם איכא. הרי סכך על גבן והגפן למטה מן הסכך כשר היה. התם נמי הכי קאמר בשהשפיל סכך כשר עם הסכך פסול ועירבו יחד, שלא יעמוד זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ואשמעינן הכא דלא גזרינן חבטן אטו לא חבטן, ואפילו לכתחלה. ופירש רש"י דלכתחלה מותר לסכך בו. וקשיא לן הא אין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו עצים, כדאמרינן בפ"ק דיו"ט [ד' ע"ב] גבי עצים שנשרו מן הדקל. אי אמרת בשלמא שהסוכה צלתה מרובה מחמתה בסכך כשר לבד הסכך פסול ליכא ביטול איסור, שהאיסור אינו מעלה ואינו מוריד וכמאן דליתיה כלל דמי, מה שאין כן באיסור דעלמא שאע"פ שההיתר רבה עליו איסורא מיהא איתיה, אבל הכא האיסור אינו מעלה ואינו מוריד כיון שהסכך כשר צלתו מרובה מחמתו. אלא אי אמרת שאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא עם הסכך פסול, היכי שרינן לכתחלה לבטולי.
לכך נראה לפרש שלעולם אין הסוכה כשרה אלא כשצלתה מרובה מחמתה בסכך כשר לבדו לבד הסכך פסול, והיינו דקא מקשינן לעיל והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כלומר דילמא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. [ד]כיון שעשה סוכה תחת האילן לא יהיב דעתיה באילן אלא בסוכה. וכשרואה הסוכה צלתה מרובה מחמתה מכשירה אע"פ שאין צלתה מרובה מחמתה אלא עם האילן. ומשני בשחבטן, פירוש שהשפיל העלין שלא יעשו צל בסוכה. הילכך יהיב דעתיה על הסוכה שתהיה צלתה מרובה מחמתה לבד האילן. אי נמי מצינן לפרושי בשחבטן, שהשפילן ועירבן, כפירוש רש"י. וכיון שטרח כל כך, ודאי יהיב דעתיה על הסוכה שתהיה צלתה מרובה מחמתה לבד האילן. וכך אנו מפרשים הדלה עליה את הגפן. ולהאי פירושא לא קשיא מילתא דאין מבטלין איסור לכתחלה, שהרי האיסור לא מעלה ולא מוריד כדפרישית. יש מפרשין לכתחלה, שיכול לישן או לאכול שם לכתחלה. אבל לעולם לכתחלה אינו מסכך, משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. וה"ר בעל המאור פירש והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כלומר כיון שנתן שם מעט סכך כשר מצטרף עם האילן שרבה עליו והרי כולו סכך פסול. וכשנותן עוד מעט סכך כשר מצטרף עם הסכך פסול שרבה עליו. ואע"פ שלבסוף נתרבה סכך כשר על הסכך פסול הרי זה נצטרף. ומשני בשחבטן, פירוש שהשפיל עליו. דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצל האילן.
והראב"ד ז"ל פירש והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כלומר שמה שיש תחת האילן מן הסכך כשר כנגד צל האילן הוי כמאן דליתיה, שהרי יש מגין אחר עליו שהוא פסול ונמצא שכל מה שיש תחת צל האילן פסול, ובין החמה והסכך פסול הוי רובה פסול. אבל בשפודין ובנסר ופסל אין תחת הפסול כלום, ואינו פוסל אלא מקומו בלבד, ומקום כל הכשר כשר דהוי פרוץ כעומד. ואפשר דגבי אילן נמי אם היה מכוון האילן כנגד אויר התחתון אינו פוסל אלא מקומו והסוכה כשירה מפני שרובה או חציה כשר כמו בשפודין. אלא משום דמילתא דלא שכיחא הוא שלא יהא כל כך מכוון שלא יפול צל האילן על צל הסכך כלל. ומשום הכי אקשי ליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. ושנינן בשחבטן שעירב את הכל והניח על הסוכה, שכל אחד תופס את מקומו ואין אחד עומד על גבי חבירו. וכיון שהסכך כשר מרובה בטל את הפסול, והוה ליה עומד מרובה על הפרוץ. ואע"ג דקיימא לן [ט"ו ע"א] פרוץ כעומד מותר. הני מילי גבי שפודין ונסרים שהוא מכוון להיות ריוח ביניהן כמותן. אבל הכא שהכל מעורב, ואינו מכוון שיעמוד זה בצד זה בכיוון, פסול ככשר, משום הכי בעינן הכא סכוך הרבה מהם. ועוד האריך הראב"ד להקשות על פירוש הרב בעל המאור שכתבנו בהגהותיו וזה לשונו, אמר אברהם, זה הפירוש אינו. וכי נאמר בכאן ראשון ראשון בטל. ובשחבטן עד שנשרו עליו (אמר) [אימא] דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצלו וכו', וכי בגלויי דעתא תליא מילתא. והמקרה סוכתו בשפודין ויש ריוח ביניהן כמותן ונתן פסלים ביניהם, שהיא כשירה, נאמר כיון שנתן הפסל הראשון בטל במיעוטו. וכן כל פסל ופסל שיבא אחריו. ועוד כי כשהיה (ההוא) [הריוח] ביניהן כמותן בנכנס ויוצא [היתה] הסוכה חמתה מרובה מצלתה, וכשנתן פסל או שנים באוירים כבר נעשית הסוכה צלתה מרובה מחמתה עם סכך פסול, ולא יוכל עוד להכשירה ברוב פסלים. אלא ודאי זה הפירוש אינו. עד כאן.
וכתוב בהשלמה כללא דמילתא אילן שצלתו מרובה מחמתו, המסכך תחתיו או עליו סוכתו פסולה, ואפילו היה הסכך כשר רבה עליו. ואפילו בשחבטן ואפילו כשצל הסוכה מרובה מחמתה לבד האילן וליכא שום צד לאכשורי. ולא משכחת לה דכשר אלא באילן שחמתו מרובה מצלתו וסכך כשר רבה עליו וחבטן. ובכי האי גונא כשר אפילו לכתחלה בין שהסוכה תחת האילן או על האילן. לפירושא דידן בשצלתה מרובה מחמתה לבד האילן, אבל אם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה אלא עם האילן ליכא שום צד לאכשורה. ולפירוש רבינו שלמה ז"ל אפילו בשאין צילתה מרובה מחמתה אלא עם האילן כשירה בשחבטן, ובסכך כשר (דבק) [רבה] עליו. בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שתחת הבית, עד כאן.
סוכה על גבי סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה. פעמים ששתיהן כשירות, כגון שתחתונה חמתה מרובה מצלתה ועליונה צלתה מרובה מחמתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים. פעמים ששתיהן פסולות, כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן וקיימא עליונה למעלה מעשרים, פירוש למעלה מעשרים של סכך התחתונה. אבל אם היתה למטה מעשרים של תחתונה כשרה ואע"פ שהיא למעלה מעשרים של קרקעית התחתונה, דלא גרע סכך התחתונה מבנה בה איצטבא שהיא כשירה. פעמים שתחתונה כשירה והעליונה פסולה, כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימא תחתונה בתוך עשרים. פירש בהשלמה וקמ"ל דלא גזרינן דילמא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כלומר דילמא לא יהיב דעתיה כשאוכל וישן בתחתונה אם העליונה למעלה מעשרים, דדילמא למעלה מעשרים היא העליונה וקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דלא חיישינן להאי. אבל לעולם בכי האי גונא פסולה היא. ויש מפרשים דאי נמי קיימא עליונה למעלה מעשרים ליכא למיפסלה לתחתונה משום צירוף סכך פסול, כיון שאין פסול הסכך אלא מחמת גבהותו, עליונה כשירה ותחתונה פסולה, כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן. וקיימא עליונה בתוך עשרים.
<h2>דף י.</h2>
כמה יהא בין סוכה לסוכה ותיפסל התחתונה, ארבעה טפחים, שלא מצינו מקום חשוב פחות מארבעה. כך פסק הרב בעל המאור והביא סיוע לדבריו מהא דנויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה. והא דאמרינן אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשירה, לאו דיורין ממש, אלא כגון שאינה יכולה התחתונה לקבל כרים וכסתות של עליונה כלל ואפילו על ידי הדחק. אבל אם יכולה לקבל אפילו על ידי הדחק פסולה. וכן פסק הר"מ [פ"ה הכ"ב].
פירש עליה סדין מפני החמה. פירש הישר [לר"ת סימן שס"ד] שהיתה חמתה מרובה מצלתה. או תחתיה מפני הנשר, שמא ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה פסולה. ובכי האי גונא פסולה. אבל לנאותה כשירה, דסוכה העשויה כהלכתה אין סכך פסול הבא לאחר מכן פוסלה. והוא הדין לאילן אם הסוכה קדמה לאילן כגון שסיכך על גבי הסוכה ואחר כך הדלה עליה את הגפן כשירה. והיינו דתנן הדלה עליה את הגפן וסיכך על גבן, טעמא דהדלה ואחר כך סיכך אבל סיכך ואחר כך הדלה כשירה. והוא הדין לסוכה על גבי סוכה. ולא משכחת לה דפסולה אלא בשעשה הסוכה גבוהה ואחר כך סיכך באמצעיתה. והאי דלא אמרינן לעיל פעמים ששתיהן כשירות כגון שעשה סוכה תחתונה ואחר כך עשה סוכה העליונה. משום דמילתא פשיטא היא ולא איצטריך לאשמועינן. ורש"י פירש מפני החמה הנכנסת בה או מפני הנשר שלא ישורו העלין עליו ועל שולחנו. אבל הסוכה היתה כשירה כהלכתה, ואפילו הכי פסולה. ומסתברא כפירוש רש"י, השלמה. ודעת הישר אינו נראה כלל לפי סוגיית הגמרא, דהא בסיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ובנויי סוכה דמכשרינן משום דלנוי עבידי, אי לא עבידי לנוי פסולה. ואע"ג דסיככה כהלכתה, דהויא צלתה מרובה מחמתה מסכך כשר קודם לכן.
פירש על גבי קינוף פסולה, אבל פורש הוא על גבי נקליטי המטה. פירוש קינוף הן ארבעה, וכשפירש על גביהן נעשו כסוכה על גבי סוכה, ולפיכך פסולה. ונקליטין הם שנים, וכשפירש עליהן הסדין אינה נעשית עליהן כאוהל, לפי שאין לה גג, ולפיכך כשירה, וכדמפרשינן לקמן [י"ט ע"א]. ירושלמי [פ"א ה"ד] שכן הוא עושה חלל תחת אצילי ידיו, פירוש כשם שאם הגביה אדם שתי ידיו כשהוא שוכב תחת הסדין ונעשית הסדין עליו כאוהל אין בכך כלום, כך אלו הנקליטין שבאמצע המטה כמו זרועות הן חשובין ואין בכך כלום. סיככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצוירין ותלה בה אגוזים רמונים אפרסקים ופרכילי ענבים ועטרות שובלין יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון. ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו, הוא דאמר אינו בודל מהן כל בין השמשות. לפי לשון הר"מ [פ"ג הט"ז] נראה שבשעה שתולה אותן בסוכה, שאז נעשין מוקצין למצותן, צריך שיאמר איני בודל מהן כל בין השמשות. ונראה לומר דכל שכן דעדיף טפי אם יאמר איני בודל מהם כלל כל היום טוב אלא דנקט הכא האי לישנא דבין השמשות משום דבההיא שעתא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא. ויש לומר דאפילו לא אמר בשעה שתלאן ואמר אחר כן, ואפילו אמר כן בין השמשות כשהיה ראוי האיסור לחול עליהם, דסגי בהכי, שהרי אין האיסור חל עליהם עד אותה שעה. ונוכל לומר דבאיני בודל מהם שיאמר סגי, והא דאמרינן בגמרא כל בין השמשות, רצה לומר שצריך כשיאמר איני בודל מהם שיאמר בתחלת בין השמשות בענין שיהא לו כל בין השמשות בהכנה שלא יחול עליהם איסור מוקצה. עוד אפשר לומר דאפילו אם אמר כן באיזו רגע מבין השמשות בין בתחלתו בין בסוף, סגי ליה בהכי. דכיון דבבין השמשות חל האיסור, ובאותו זמן הוא מכינם, דיו בהכי. ומכל מקום טוב להחמיר כדעת הר"מ.
<h2>דף י:</h2>
נויי סוכה אין ממעטין בסוכה, ומן הצד ממעטין. מנימן עבדיה דרב אשתמיט כותנתיה במיא, שטחה אמטללתא, אמר ליה שקלה דלא לימרו קא מסכך בה. והא חזו דרטיבא. לכי יבשה קא אמינא לך. נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה פסולה. ומותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לה גג, והוא שאינה גבוהה עשרה טפחים. ואם אין לה גג אע"פ שהיא גבוהה עשרה טפחים מותר, כדבעינן למימר קמן [י"ט ע"א] בהעושה סוכתו כמין צריף. כתוב בהשלמה ודוקא בכילה דלא קביעא, אבל נקליטין דקביעי אע"ג דלא קביעי כקינופות אם היו גבוהין עשרה ופירס על גבן פסולה אע"פ שאין לה גג. ובקינופות נמי, כיון דקביעי, אע"פ שאינן גבוהין עשרה, כיון שיש להם גג פרס על גבי קינופות פסולה.
<h2>דף יא.</h2>
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקסום וסכך על גבן פסולה. ואם היה הסכוך מרובה מהן כשירה. ואוקימנא בשחבטן, דאי לאו הכי מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה. או שקצצן כשירה. וצריך לנענע כדי שיהא מעשה לשם סוכה, ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. וכן לענין ציצית נמי היכא דתלאן וקשרן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם פסולין, ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. וכל זה מתבאר בהלכות ציצית. כתוב בהשלמה דוקא תלאן וקשרן ואחר כך פסק, אבל פסק ואחר כך קשר כשרין. הטיל לשני קרנות בבת אחת כשירין, דוקא פסק ואחר כך קשר, ואשמועינן דלא בעינן כנף בשעת פתיל. אבל קשר ואחר כך פסק פסולין משום תעשה ולא מן העשוי. ולא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן. עשאה מן הקוצים ומן הגרדין ומן הנימין פסולה. פירש רש"י שהם שירי תפירה ושירי אריגה, ופסולה משום תעשה ולא מן העשוי. ויש מפרשים שהם צמר קשה שאין ראויין לעשות מהן בגד, ופסולה משום דכתיב כנף מין כנף. ואף מן [הציצין] (הסיסין) פסולה משום דבעי טויה לשמה. כך הוא דעת הגאונים דקיימא לן הזמנה לאו מילתא היא, ובעינן עיבוד גבי תפלין לשמן ובעינן טויה לשמה גבי ציצית. זהו הפסק הנכון. מיהו לדעת רש"י נראה דלא בעינן טויה לשמה. עד כאן מדרך ההשלמה.
זה הכלל כל דבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה מסככין בו, דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. אי נמי מהכא צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב. היינו הדס היינו עץ עבות, הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב.
<h2>דף יב.</h2>
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהם ואם התירן כשירות. וכולן כשירות לדפנות. והאי אין מסככין בהן לא מפני שאינן כשירין לסיכוך, אלא פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתיפו ומעלה ומניחה על גבי סוכה ליבשה ונמלך עליה לסכוך, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. וכתוב בהשלמה דבחבילי קש איכא משום גזרת אוצר, ואפילו הניחן מתחלה לשום סכוך אין מסככין בהן משום דשכיחא. אבל בגדיש ליכא משום גזרת אוצר משום דלא שכיחא. ובנסרים שיש בהן ארבעה פסולה משום גזרת תקרה, דהא נמי שכיחא. עד כאן מדרך ההשלמה. בדין חבילה בכמה, הארכנו לבאר בדרשת סוכה.
<h2>דף יב:</h2>
סיככה בהוצין זכרים כשירה, נקבות פסולה, דבית קבול אע"פ שעשוי למלאות שמיה בית קבול. סיככה באניצי פשתן פסולה. בדרשות הארכנו עוד. בהוצני פשתן כשירה, פירוש הוצני, כתנא דלא דייק ולא נפיץ ועדיין עץ הוא. הני שיוצי מסככין בהן, אבל בשווצרי לא דכיון דסני ריחייהו שביק להו ונפיק.
<h2>דף יג.</h2>
בהיזמי מסככין. בהיגי אין מסככין, דכיון דנתרי שוכייהו שביק להו ונפיק. וכתב הר"מ [פ"ה ה"ב] דדיעבד כשירה בהני דסני ריחייהו ובהני דנתרי. ועוד כתב דין אחר, וזה לשונו, סיככה בירקות שאם יבשה יבולו ולא ישאר בהן ממש אע"פ שהן עתה לחים הרי מקומן נחשב כאילו הוא אויר וכאילו הם אינם, ע"כ. ודין זה הוא בגמרא, דגרסינן בפרק קמא [י"ג ע"ב] ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא [בהן] ידי חובתו בפסח מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר, מאי טעמא, כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי. ותימה על הרי"ף וההשלמה שהשמיטו זה. האי אפקותא דדיקלא מסככין בה, ואע"ג דאגידא, אגד בידי שמים לא שמיה אגד. ואע"ג דהדר אגיד לה, אגד בחד לא שמיה אגד.
<h2>דף יג:</h2>
הני איסורייתא דסורא מסככין בהן. ואע"ג דאגידן, למנינא היא דאגידן. הני צריפי דאורבני כיון שהתיר ראשי מדנין שלהן כשרין. ואע"ג דאגידי מתתאי, דכל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד. כתוב בהשלמה סוכי תאנים ובהם תאנים פרכילי ענבים ובהם ענבים קשים ובהם שובלים מכבדות ובהם תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין ואם לאו פסולין. וקיימא לן הקוצר לסכך אין לו ידות. ואם היה הפסולת והידות מרובה על האוכלין כשרין. ואם קצרן לאכילה ונמלך עליהן לסכוך יש לו ידות, שאין (עוברין) [עולין] מטומאתן אלא בשנוי מעשה, אפילו בידות, דקיימא לן ואם בססן ממש אין לו ידות, אבל היתר אגדן לא מהני, דתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין ע"כ.
<h2>דף יד.</h2>
מסככין בנסרים, והוא שאין בהן ארבעה טפחים. אבל יש בהן ארבעה פסולה. אם היה בין נסר לנסר כמלא נסר מניח פסל ביניהן וכשירה. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה כשירה ואין ישנים תחתיו. והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. וכן הדין בסכך פסול שפוסל בארבעה. כתוב בהשלמה הני מילי מן הצד, אבל באמצע הסוכה פסולה, דקיימא לן [י"ז ע"ב] סכך פסול פוסל בארבעה. ואי איכא סכך פסול פחות מארבעה וסמוך לו אויר פחות משלשה אין מצטרפין וכשירה, דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא. והני מילי בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה, כיון דשוו שיעורייהו אהדדי, דתרוייהו פוסלין בשלשה, מצטרפין. ושני סדינין מצטרפין לארבעה. שני נסרים אין מצטרפין לארבעה שהרי כל הסוכה יכול לסכך בנסרים שאין בהם ארבעה, וסוכה שיש בה שמונה אמות מצומצמות אי יהיב נסר ופסל נסר ופסל נסר ופסל מהאי גיסא ונסר ופסל ונסר ופסל ונסר ופסל מהאי גיסא, דהוו להו שני פסלים באמצע, פירוש שהנסר יהיה רחב ארבעה טפחים והפסל יהיה רחב ארבעה טפחים ובין כולם הוו ארבעים ושמונה טפחים לאמה בת ששה טפחים, דאמרינן בעירובין פרק קמא אמה של סוכה בת ששה טפחים. וכי הוו שני פסלים באמצע הוו להו עשרים טפחים מכאן ועשרים טפחים מכאן, ואין כאן ארבע אמות, אמרינן דופן עקומה וכשירה, שהרי יש הכשר סוכה קטנה באותן שני פסלים שבאמצע. והוא הדין אם היו ט' אמות כשרה, דכי שקלת מינייהו שני פסלים באמצע נשתיירו כ"ג טפחים מכאן וכ"ג טפחים מכאן, ואין כאן ארבע אמות באמה בת ששה טפחים, ואמרינן דופן עקומה. ולהכי נקט בגמרא שמונה אמות, ולא אמרי' תשע, משום דבשמונה אמות מכוון חשבון נסר ופסל בנסר שיש בו ד', מה שאין כן בתשע אמות. וסכך פסול פחות מארבעה מותר לישן תחתיו. עד כאן מן ההשלמה.
<h2>דף יד:</h2>
הפכן על צדיהן, להני נסרים שיש בהן ארבעה. פסולה. נעשו כשפודין של מתכת. השלמה, כל סוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו או שנפרצה בה פרצה כדי שיסנק הגדי בבת ראש או שנתן עליה נסר שהוא רחב ד' אע"פ שלא הכניס אלא שלשה טפחים פסולה. והיכי דמי כגון שהפכן על צדיהן. ודוקא בסוכה קטנה שפוסל בה סכך פסול בשלשה. אי נמי כגון דאנחה אפומא דמטללתא ועייל תלתא לגואי ואפיק חד לבראי, דהוה ליה כפסל היוצא מן הסוכה, וכל פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה. ואפילו בסוכה גדולה מפסלא, שאותו טפח שהוציא לחוץ כמו שהוא בפנים דמי ואיכא סכך פסול בארבעה. ואפילו הכי לא אמרינן כמאן דעייל לגואי דמי אלא בשהכניס שלשה, אבל בפחות משלשה לא.
<h2>דף טו.</h2>
תקרה שאין עליה מעזיבה מפקפק או נוטל אחת מבנתיים. דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי. הילכך אי מפקפק עביד ליה מעשה אי נוטל אחת מבנתים עביד ליה מעשה. לפי מה שפירש רש"י אפילו בשיש בנסרים ארבעה סגי בפקפוק, דבפקפוק ליכא גזרת תקרה, דכיון דמצריכינן ליה לפקפק מידע ידע דמשום תעשה ולא מן העשוי הוא. וזהו פירוש בטולי תקרה דאמרינן בגמרא. והרי"ף שכתב משום תעשה ולא מן העשוי, זה רצה לומר דבכי האי גונא ליכא לא משום תעשה ולא מן העשוי ולא משום גזירת תקרה. הילכך אי מפקפק עביד ליה מעשה אי נוטל אחת מבנתים עביד ליה מעשה. והוא הדין לחבילי קש וחבילי זמורות שהניחן ליבשן [י"ב ע"א] ונמלך עלייהו לסכוך דבפקפוק סגי, ואע"פ שאין מסככין בהן לכתחלה. והר"מ [פ"ה ה"ח] אוקמה בנסרים שאין בהן ד'. ופי' בטולי תקרה, דבהכי בטלה גזירת תקרה כיון דאין בה ד'. עד כאן מן ההשלמה.
המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה. אוקימנא בגמרא דפרוץ כעומד מותר. ומקשה בגמרא והא אי אפשר לצמצם, כלומר שאי אפשר למלא כל האויר בסכך כשר, והוה ליה פרוץ מרובה על העומד. ומשני במעדיף אי נמי שאם היו נתונין שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי. ולפי הגירסא הזאת ופירוש זה היה לו לרי"ף לכתוב כל זה. ואולי הרב גריס כגרסת רש"י דגריס והא אפשר לצמצם, ותו לא איצטריכינן ליה. עד כאן מדרך ההשלמה. והר"מ שפסק דפרוץ כעומד אסור בפרק ה' [הט"ז] וזה לשונו, סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך פסול רוחב שלשה טפחים אלא פחות, אם היה כל הסכך כשר יותר על הסכך פסול כשירה. ואם היה זה כמו זה בצמצום אע"פ שאין במקום אחד שלשה הרי זו פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ע"כ. ואפשר שהביאו לזה הא דאמרינן בריש פרק הישן [כ"ב ע"ב] שאם הצל והאויר מלמעלה כהדדי דפסולה, כמו שכתב הרי"ף, אלמא פרוץ כעומד אסור. וכבוד הרב מונח במקומו, דבגמרא חזינן דמאן דסבירא ליה פרוץ כעומד מותר סבירא ליה דהיכא דמלמעלה הוי האויר והצל כהדדי אסור. והטעם דהיכא דהוי אויר לחודיה שאין בו שום סכך אמרינן דכי הדדי פסולה, לפי שהחמה למטה מרובה, והוי חמתה מרובה מצלתה, כמו שכתב הראב"ד דבתר חמה אזלינן, מדתניא ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. אבל כשיש בו סכך פסול, הרי שאין שם חמה והוי סכך כשר כפסול אמרינן דפרוץ כעומד מותר, כי הא דהמקרה בשפודין. וסמך לתירוץ זה שאויר פוסל בשלשה וסכך פסול פוסל בארבעה. והלשון שכתב ה"ר משה שהסכך פסול כפרוץ נחשב, לא דייק שפיר. אלא שיש לומר שדעתו היה כי לענין זה הוא נחשב כפרוץ לפסול הסוכה. אבל לאו למימרא דבכל מקום יהיה הסכך פסול נחשב כפרוץ. שהרי הוא עצמו פסק במקום אחר [פ"ד הי"ד וה"כ] אויר פוסל בשלשה וסכך פסול פוסל בארבעה, ואם הסכך פסול הוי נחשב כפרוץ היה פוסל בשלשה כדין אויר.
<h2>דף טז.</h2>
החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. והוא שאין שם חלל טפח במשך שבעה, אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה הרי זו סוכה. צ"ע האי משך שבעה אי בעינן אורך ורוחב שבעה, או סגי באורך שבעה ורוחב טפח. וה"ר יהונתן כתב שצריך שבעה ברוחב ואורך. המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוהין מן הארץ שלשה טפחים פסולה. פירוש דלא אמרינן גוד אחית. מלמטה למעלה, אם גבוהין מן הארץ עשרה טפחים כשירה, דאמרינן גוד אסיק. וכן פסק ה"ר משה בפרק רביעי [ה"ד]. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה.
<h2>דף טז:</h2>
מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן. תלי לה באמצעיתה פחות משלשה למעלה ופחות משלשה למטה, דכל פחות משלשה כלבוד דמי. והני מילי בסוכה שאינה גבוהה אלא עשרה טפחים, אבל אם גבוהה יותר דליכא למימר לבוד למעלה אמרינן בגמרא צריך מחצלת שבעה ומשהו ותלי לה בפחות משלשה סמוך לארץ ושרי ואע"ג דגביהה טפי, דגוד אסיק אמרינן גוד אחית לא אמרינן הכא צריך עיון הא דלקמן [י"ח ע"א] דמפרש בהשלמה טעמא דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם גבי אכסדרה משום דלאו לסוכה עבידן, משמע דאי לסוכה עבידן אמרינן פי תקרה יורד וסותם, והכא לא אמרינן גוד אחית [ערובין פ"ו ע"א]. פס ארבעה ומשהו מתיר משום [דופן]. ומוקים לה בפחות משלשה סמוך לדופן וקמ"ל דמשך סוכה קטנה שבעה טפחים.
<h2>דף יח.</h2>
בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש בין הכותל לסכך ארבע אמות פסולה, וכן חצר שמוקפת לאכסדרה. סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו אם יש תחתיו ארבע אמות פסולה. סכך פסול באמצע פוסל בארבעה טפחים. מן הצד פוסל בארבע אמות, אבל בפחות מארבע אמות כשירה, דאמרינן דופן עקומה. והני מילי בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה בין באמצע בין מן הצד פסולה בשלשה טפחים. כתב ה"ר יהונתן דכי אמרינן סכך פסול פוסל בארבעה טפחים באמצע סוכה גדולה, הני מילי בשאין לסוכה אלא שלש דפנות וזה הסכך פסול מפסיק ואין דפנות ממנו להלן בסכך כשר. אבל אם [יש] לסוכה ארבע דפנות ואויר שלשה באמצע או סכך פסול ארבעה, כיון שנשארו מן האויר או מן הסכך פסול ולהלן ג' דפנות לכל רוח כשירה, ובלבד שלא יישן תחתיה. והוא שיש שם שיעור שבעה טפחים של הכשר סוכה. וכן נראה. וצ"ע בזה הלשון דעת רש"י וההשלמה, שנראה לדעתם שבכל ענין פוסל באמצע אויר שלשה או בסכך פסול ארבעה. ולא נהיר. אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין הוי מיעוט. בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט. למעלה באמצע קיימא לן נמי דיש לבוד באמצע.
סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין כשירה. אין לה פצימין פסולה, לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. והאי על גבי אכסדרה דקא אמרינן לאו על גבה ממש, אלא בסמוך, כדכתיב ועליו מטה מנשה ומתרגמינן ודישרון סמיכין עליה. כתוב בהשלמה ויש לסוכה זו כפי פירוש הרי"ף שתי דפנות כסוכה העשויה כמבוי, ואין צריך לומר פי תקרה אלא מצד אחד, ואפילו הכי כשאין לה פצימין פסולה. פירוש שאין לה פס ארבעה בדופן שלישית. דגבי סוכה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו מרוח אחת, כיון דהני מחיצות לאו לסוכה עבידן. ואע"ג דהרי"ף פסק באכסדרה בבקעה במסכת עירובין [צ"ה ע"א] דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, שאני סוכה משום טעמא דאמרינן דהנהו מחיצות לאו לסוכה עבידן, עד כאן. וזו היא צורתה.
<h2>דף יט.</h2>
רב אשי אשכחיה לרב כהנא דמסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין, אמר ליה לא סבר לה מר אין לה פצימין פסולה, אחוי ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים. כתוב בהשלמה ומיירי שהיו לה שתי דפנות דרום ומזרח והשלישית סמוכה לאכסדרה, ולא היה רואה טפח שוחק או פס ארבעה שאמרו חכמים [ז' ע"ב]. ואחוי ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נוסחא אחרינא נראה מבפנים ושוה מבחוץ. עד כאן. העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל פסולה מפני שאין לה גג, כגון שהעמיד הקורות למטה בארץ רחוק מן הכותל והטה אותן וסמכן לכותל, שנמצא הסוכה אין לה גג, שהיא פסולה. ואם הגביה הסכך מן הקרקע טפח או שהרחיקה מן הכותל טפח כשירה, שהרי יש לה גג. מהא שמעינן הא דכתבינן לעיל [י' ע"ב] בכילה שאין לה גג וכו'.
<h2>דף כ.</h2>
מחצלת קנים ומחצלת גדול, עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. (קטנה) [גדולה] סתמא לסיכוך, (גדולה) [קטנה] סתמא לשכיבה. מחצלת של שיפה ושל גמי, גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה. מסככין בבוריא, והוא דלית לה גדנפא. הני בורייתא דמחוזא אלמלא קיר שלהן מסככין בהן. ואע"ג דשקיל לגדנפא לא מסככינן בה, מידי דהוה אבליות של כלים שאין מסככין בהן. כתוב בהשלמה פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה, מאי היא, קנים היוצאים לאחר הסוכה. והוא דאיכא בהו שלש דפנות והכשר סוכה והוי צלתה מרובה מחמתה. ואע"ג דהני דפנות לגואי עבידי, לבראי לא עבידי כיון דעבידי לשום צל תו לא צריך. וקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ומשכה ואזלה חדא דופן בהדייהו כשירה, ולא אמרינן לחודה קיימא. וסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה, לא אמרינן דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה קיימא ותפסל בהאי פורתא, אלא הכל נדון כסוכה וכשירה. וסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה נדון כסוכה וכשר. וכי תימא פשיטא, לא יהא אלא אויר, ואויר פחות משלשה מי פסיל. איכא למימר זה מצטרף וישנין תחתיו וזה מצטרף ואין ישנין תחתיו. פירוש אויר החמור מצטרף ואין ישנין תחתיו, סכך פסול הקל מצטרף וישנין תחתיו. והכי איתא בירושלמי [פ"ז ה"א]. וגמרא דידן הכי מוכח שהאויר חמור מסכך פסול. ומקשי ומי איכא מידי דאיצטרופי מצטרף והוא עצמו אינו כשר. ומשני טיט הנרוק יוכיח שמצטרף לארבעים סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה.
<h2>דף כ:</h2>
הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. תרגמא במטה עשרה, דכיון דגביהה עשרה שהוא שיעור סוכה נעשית כסוכה בתוך סוכה, ולפיכך לא יצא. הסומך סוכתו בכרעי המטה כשירה. וכן סכך על גבי המטה כשירה, ואע"פ שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה ומעמידה בדבר המקבל טומאה, ולא גזרינן שמא יסכך בו. זהו דעת ההשלמה לדעת הרי"ף. וכן נראה דעת הר"מ [פ"ד הט"ז], שכתב דפני סוכה כשרין מן הכל, ולא פרט בזה דבר אחר כלל. נראה שאין בדעתו הפרש בין סומך בין אינו סומך. ויש חולקין בסברת הרי"ף. והראב"ד פסק דסומך פסולה, מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. ואם נעץ שפודין של ברזל וסכך על גבן פסולה. וכן [כתב] ה"ר יצחק בעל העיטור.
<h2>דף כב.</h2>
סוכה מדובללת. מפרש בגמרא קנה עולה וקנה יורד ואפילו יש בין זה לזה שלשה טפחים כשירה. והוא שיש בגגה טפח דאמרינן חבוט רמי, השלמה. וסוכה שצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה. והא דתנן בפרק קמא ושחמתה מרובה מצלתה פסולה, הא כי הדדי כשרה, לא קשיא, כאן מלמעלה כאן מלמטה. אם החמה והצל למטה שוין כשירה, שבידוע שהצל מלמעלה הוא המרובה. ואם החמה והצל שוין למעלה פסולה, [שבידוע] שהחמה מלמטה היא המרובה על צל, דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתירא מלתחת, כך פירש הרי"ף. ורבינו יעקב פירש בחילוף, אם הוא מלמטה ומשער שהאויר מלמעלה שוה עם הסכך פסול, כי בידוע שהאויר מרובה על הסכך, שנקב גדול משער אדם מרחוק לנקב קטן, אבל אם הוא מלמעלה ומשער שהן שוין כשירה. והיינו דאמרינן כזוזא מלעיל כאיסתירא מלתחת, שהוא קטון ממנו כדאמרינן בעלמא [קדושין י"א ע"א] איסתירא פלגא דזוזא, השלמה.
המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה. מלשון הר"מ [פ"ה הכ"א] נראה דדוקא דיעבד, אבל לכתחלה אין לו לעבותה כמין בית. וכן נראה מן הירושלמי [פ"ב ה"ג], דגרסינן התם צריך שיראו כוכבי חמה מתוכה, ומשמע דלכתחלה אין לו לעבותה כל כך שלא יראו כוכבי חמה מתוכה. והרב בעל היראים [מצוה תכ"א] דייק מהא, דאם סככה בנסרים אע"פ שאין בהן שלשה פסולה. ובזה הפריז על מדותיו, דהא פסקינן לעיל [י"ד ע"א] דכשירה. מיהו איכא למימר דלכתחלה לא.
<h2>דף כב:</h2>
והעושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשירה, ועולין לה ביום טוב. כתוב בהשלמה מסקינן בגמרא והוא שיכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה. ואע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים כשירה, דקיימא לן סוכה דירת ארעי בעינן. אבל אם אינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה דיבשה פסולה, דקיימא לן כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה אינה מחיצה. בראש האילן או על גבי הגמל כשירה ואין עולין לה ביום טוב. מפרש בגמרא טעמא, דאע"ג דכתוב בסוכות תשבו שבעת ימים דמשמע דסוכה הראויה לשבעה בעינן, האי נמי מדאורייתא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה. כתוב בהשלמה, העושה סוכתו על גבי בהמה וכן עשאה לבהמה דופן לסוכה כשירה. ומוקים לה בגמרא דעביד לה בהוצא ודפנא דליכא רווחא ביני ביני. ודוקא דמתיחא באשלי מלעיל דליכא למיחש לדילמא רבעא ודילמא ערקא ע"כ.
שתים בידי אדם ואחת באילן [או שתים באילן ואחת בידי אדם] כשירה ואין עולין לה ביום טוב. שלש בידי אדם ואחת באילן כשירה ועולין לה ביום טוב.
<h2>דף כד:</h2>
העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה. אוקימנא בקשין דלא אזלי ואתו נופו נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא. היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם ומקצתן אילנות רואין כל שאילו ינטלו האילנות היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם עולין לה ביום טוב.
<h2>דף כה.</h2>
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, דכתיב בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן וכו'. אבל חייב בסוכה, ואע"ג דמצטער פטור והאי נמי מצטער הוא. התם צערא דממילא, אבל הכא איהו מצער נפשיה, ומבעי ליה ליתובי דעתיה.
<h2>דף כה:</h2>
חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה. ומפרש בגמרא משום דבעי למחדי, וכי תימא ליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה, וכי תימא ליעבדו חופה בסוכה ומשני משום צער חתן. השלמה ע"כ. מהא שמעינן דכי אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה, דוקא היכא דלא אפשר לקיים את שתיהן, אבל היכא דאפשר לקיים את שתיהן חייב, מדמקשינן וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אלמא דהיכא דמצו לקיומי שמחת חתן ומצות סוכה אית להו למיעבד. וכן נמי איכא לאוכוחי בדוכתי אחריני. ואין בזה ספק.
ופטורין מן התפלה ומן התפלין וחייבין בקרית שמע. יש לפרש שאפילו חתן חייב היכא דליכא טרדת בתולים. אבל היכא דאיכא טרדת בתולים פטור אף ארבעה לילות אם לא עשה מעשה, דטרדא דמצוה היא. והכי איתא בפרק קמא דכתובות [ו' ע"ב] ובמסכת ברכות [ט"ז ע"ב]. ומיהו אם בא לחייב את עצמו בקרית שמע (חייב) [רשאי]. ויש שפוסקים דדוקא חתן פטור, אבל כל בני חופה חייבין בתפלה ובתפלין וכל שכן בקרית שמע, והכי נהוג עלמא. והא דאמרינן חתן והשושבינין פטורין מן הסוכה כל שבעה נראה לפרש דדוקא מאכילה בסוכה ובטיול דהוי שעת שמחה, אבל בשינה דלא הוי שעת שמחה חייבין. וכן נראה מן הירושלמי [פ"ב ה"ה], דגרסינן התם ר' מונא הוה שושביניה דר' יעקב, אתא שאיל לר', אמר ליה דמוך בגו מטללך. ועכשיו בארצות האלה נהגו קולא מן השינה. ואפשר כי הטעם לפי שאנו דרין בין הגוים ושכיחי ליסטים בלילה שחותרין את הבתים המקורים יפה, כל שכן שיש לחוש על הסוכות שאינן בחזקת שמירה ופרצה קוראה לגנב.
<h2>דף כו.</h2>
כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. כתוב בהשלמה דוקא עוסק נקט, ולא אמר העושה, משום דעוסק טריד אבל העושה מצוה לא טריד, כגון מי שיש תפלין בראשו וציצית בבגדו ודאי חייב במצוה. ומאי דאמרי' בבבא מציעא [כ"ט ע"א] דשומר אבדה הוי שומר שכר משום דפטור לתת פת לעני, דוקא שומר אבדה דטריד. אבל מי שמצא אבדה והניחה בביתו או בתיבתו, כיון דלא טריד בה ודאי חייב בצדקה ובכל מצות האמורות בתורה, ע"כ. כללא דמילתא, היכא דאפשר לקיים את שתיהן חייב, אם לאו פטור. הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה, כי הא דרב חסדא ורב הונא כי אזלי לשבתא דרגלא דבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא, אמרי שלוחי מצוה אנן ופטירינן. שומרי העיר ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי גנות ופרדסים פטורין בין ביום ובין בלילה, ולא אמרינן ליעבדו סוכה התם וליתבו, דפרצה קוראה לגנב. ואי מנטר כריא דפירי חייב. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. ואפילו חש בעיניו או חש בראשו פטור הוא ומשמשיו, ושרי למגנא בכילה בסוכה משום בקי ולמגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגשא, דמצטער פטור מן הסוכה. אבל משמשיו חייבין.
אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה לפי שאין קבע לשינה. וכמה אכילת עראי, כד טעים בר בי רב ועייל לכלה. פירש רש"י והוא כביצה. וא"ד פחות מכביצה, אבל כביצה חייב. והר"מ [פ"ו ה"ו] כתב כביצה או פחות מעט. ובהשלמה כתוב אסיקנא בגמרא דכביצה בעי נטילת ידים ובעי ברכה, אבל לא בעי סוכה עד דהוי יותר מכביצה. ודוקא פת, אבל פירי לא בעי סוכה. הכי איתא בפרק יום הכפורים [יומא ע"ט ע"ב].
אסור לאדם לישן ביום יותר משנת סוס, וכמה שתין נשמין. מיהו איניש דאניס ליה שינה מבעי ליה דיזיף ופרע, כדגרסינן במסכת עירובין [ס"ה ע"א]. פירוש יזיף ביממא ופרע בליליא. ישן אדם בתפליו בסוכה שינת ארעי אבל לא שינת קבע. והני מילי דמנחן ארישיה, דליכא למיחש שמא יפיח בשינת ארעי. אבל אי נקיט להו בידיה לא קבע ולא ארעי, שמא יפלו לארץ ואי פריס סודרא עילוייהו, כגון שהניחם תחת מראשותיו, ישן בין קבע בין ארעי. וכמה שיעור ארעי, כדי הילוך מאה אמה. הנכנס לישן ביום, רצה חולץ רצה מניח, ובלילה חולץ ואינו מניח. ונראה לפרש דאפילו בשינת ארעי. והילדים לעולם חולצין ואין מניחין. מפני שמרגילין בטומאה, כגון בילדים ונשותיהן עמהן, שמא יבאו לידי הרגל דבר. אבל בעל קרי מותר להניח תפלין. שכח ושמש בתפליו, אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו, מפני שהידים עסקניות הן.
<h2>דף כז.</h2>
ארבע עשרה סעודות ראויות לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. ואעפ"כ אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות מה חג המצות לילה הראשון חובה דכתיב בערב תאכלו מצות מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. וכתוב בהשלמה ואפילו הכי מברכינן לישב בסוכה כל שבעה, מה שאין כן באכילת מצה דלא מברכינן עלה אלא בלילי יום טוב ראשון. משום דלא דמו אהדדי, דאילו מצה ליכא משום מצוה בעולם באכילת מצה, אלא שיזהר מאכילת חמץ, ויכול לאכול בחולו של מועד פירות, וביום טוב ראשון שמצוה לאכול פת יכול לאכול פת אורז ופת דוחן שאין באין לידי חמוץ. לפיכך אינו מברך עליה אלא לילה הראשון שחייב לאכול מצה. אבל סוכה אע"פ שאכילתה אינה אלא לילה ראשון בלבד אפילו הכי חייב לישן בסוכה ולטייל בסוכה ולשנן בסוכה כל שבעה, ע"כ. ומי שלא אכל בלילי יום טוב ראשון אין לדבר תשלומין. ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון.
<h2>דף כז:</h2>
יוצאין מסוכה לסוכה, ולא אמרינן דנראה כמבזה הראשונה. וה"ר משה השמיט דין זה. וצ"ע. ואפשר לומר כי לא הוצרך לומר ההיתר היכא דלא הוזכר דעת האיסור. ועושין סוכה בחולו של מועד, ואין צריך לומר שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד. פירוש דכי כתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים לא אמרינן דסוכה לשבעה ימים בעינן, כלומר שישב בסוכה אחת כל השבעה ימים. (מאי) [אלא הכי] קאמר רחמנא עשה סוכה בחג, כלומר שיעשה סוכה שישב בה בחג, לא שנא אחת או יותר, ואפילו בתוך החג. ויוצא אדם ידי חובתו ביום הראשון של חג בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת.
כתוב בהשלמה קיימא לן יוצא אדם בסוכה שאולה אבל לא בסוכה גזולה, דכתיב חג הסוכות תעשה לך, משלך. ומאי גזולה, כגון שעשה סוכתו בראש העגלה וגזל העגלה וסוכתה. אבל אם תקף את חבירו והוציאו מסוכתו יצא, דקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא. והכי איתא בפרק לולב הגזול [ל"א ע"א]. ואם גזל עצים וסיכך בהן, נמי מדאורייתא אינו יוצא בה, דכתיב תעשה לך, משלך. וזה חייב להחזיר העצים עצמם. אבל מפני תקנת השבים אמרינן שאין לו אלא דמי עצים בלבד ויוצא בה, והפקר בית דין הפקר לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, והכי איתא ביבמות בפרק האשה רבא [פ"ט ע"ב] ובגיטין בפרק השולח [ל"ו ע"ב]. תניא ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל ואפילו להקביל פני רבן, שנאמר ושמחת אתה וביתך. ודוקא דלא אזיל ואתי ביומיה, אבל אזיל ואתי ביומיה קיימא לן שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת מיבעי ליה למיזל. קיימא לן מוסיפין על אוהל ארעי ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. הילכך אם הגיע חמה לסוכה נוטל סדין ופורס עליה. פירוש במקום כניסת החמה. ולא מבעיא היכא דלא מבטיל ליה, אלא אפילו מבטיל ליה מותר, עד כאן.
<h2>דף כח.</h2>
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית לא יצא ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו פסולה. ותרוייהו חד טעמא נינהו, דגזרינן שמא ימשך אחר שולחנו. וכמה כדי ראשו ורובו ושולחנו, שבעה טפחים על שבעה טפחים, וכן פסק ה"ר משה [פ"ד ה"א]. ורש"י כתב [ד' ע"א] שבעה טפחים ומשהו, וצ"ע. ובהשלמה פסק דסוכה קטנה פסולה משום קטנותה, אבל בסוכה גדולה אע"פ ששולחנו בתוך הבית יצא דלא גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו. נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. וקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, והוא כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, אי נמי כל שניעור משנתו ואין קורא אמא אמא. והר"מ [פ"ו ה"א] כתב שהוא כבן חמש וכבן שש.
<h2>דף כח:</h2>
כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו ארעי, דכתיב בסוכות תשבו, אין תשבו אלא כעין תדורו. מכאן אמרו היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה, והני מילי למגרס אבל לעיוני בסברא לבר ממטללתא.
<h2>דף כט.</h2>
מאני משתיא במטללתא, מאני מיכלא בר ממטללתא. שרגא, בסוכה גדולה במטללתא, בסוכה קטנה בר ממטללתא. ובסוף לולב וערבה [מ"ח ע"א] מתבאר עוד. ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה של גריסין, פירוש שהוא נוח להתקלקל משאר תבשיל. ואי איניש הוא דאנינא דעתיה כיון דנשבא זיקא ומייתי ציביתא כמי שתסרח המקפה דמי. היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור משיעלה עמוד השחר. אבל אם ניעור קודם שיעלה, או עלה עמוד השחר וישן, אין מטריחין אותו לעלות. והרי"ף גריס עד שיאור משיעלה עמוד השחר. משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו, כלומר אי אפשי בשמושך.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול והיבש פסול. פירש רש"י משום זה אלי ואנוהו, או משום הקריבהו נא לפחתך. ולא מצינן לפרושי משום דבעינן הדר, דהא לאו מדאורייתא הוא אלא יום ראשון. וגזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, ואפילו כל שבעה. ויש מפרשים דבמקדש שהוא מדאורייתא בעינן הדר אבל בגבולין יבש כשר ביום טוב שני מיום ראשון ואילך. וכן נמי יוצא בגזול, דמתוך שהוא יוצא בשאול יוצא בגזול. מיהו ביום ראשון אינו יוצא לא בשאול ולא בגזול, דבעינן לכם. וכן דעת ההשלמה, דהא חזינן [ל"ו ע"ב] באתרוג שנקבוהו עכברים שיוצא בו ביום שני, ולא פסלינן ליה משום זה אלי ואנוהו ומשום הקריבהו נא לפחתך. וכיון דמתניתין קתני לולב הגזול והיבש פסול, אלמא כי הדדי נינהו, כיון דיבש כשר ביום שני גזול נמי כשר, ולא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. ובירושלמי [פ"ג ה"א] יבש פסול משום דכתיב לא המתים יהללו י-ה. וכתוב בהשלמה אולי כיון דכמת הוא הוה ליה כמאן דליתיה ופסול אף ביום שני. ובני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן אומ' בגמרא [ל"א ע"ב] דאין שעת הדחק ראיה, וכדי שלא ישתכח תורת לולב היו נוטלין אותו. עוד בהשלמה, אמר להו רבא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מגוים ליגזו אינהו וליתבו לכו, דסתם גוים גזלני ארעאתא נינהו, וקרקע אינה נגזלת, והילכך ליגזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידא דידהו ושנוי רשות בידא דידכו. ואע"ג דכי גזו להו אוונכרי נמי הוי יאוש בעלים בידא דידהו ושנוי רשות בידא דידן, נפקא מינה להושענא דאוונכרי גופייהו. וכי תימא ליקנייה בשנוי מעשה, הא קיימא לן לולב אין צריך אגד. ועוד דשנוי החוזר לברייתו הוא. ושנוי השם נמי ליכא אע"ג דמעיקרא אסא והשתא הושענא, דמעיקרא נמי הושענא קרו ליה. וכי תימא אכתי ניחוש משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ואפילו איכא שנוי השם ושנוי מעשה ושנוי רשות. איכא למימר דכיון דהנהו אוונכרי לא גזול מידי, אע"ג דקרקע אינה נגזלת לאו מצוה הבאה בעבירה הוא.
ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. כתוב בהשלמה אע"ג דקיימא לן לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעוריה. דיקא נמי דתני לה דומיא דעיר הנדחת. הכי מסיק בגמרא [ל"א ע"ב]. פירוש אשרה דמשה, אשירה דישראל דלית לה תקנתא בביטול. אע"ג דאינה טעונה שריפה, דבגניזה סגי כדאיתא במסכת ע"ז [נ"ב ע"ב] אפילו הכי כיון דלית לה תקנתא בביטול כתותי מכתת שיעוריה. ואע"ג דקיימא לן [ע"ז מ"ט ע"א] דיש פדיון לע"ז, הני מילי היכא דמערבא באחרות, אבל באפי נפשא לא. והילכך פסול אפילו ביום שני. אבל אשירה דגוי דיש לה תקנתא בביטול אפילו קודם ביטול כשר בדיעבד. ודוקא ביום שני, אבל ביום ראשון לכם בעינן וליכא. וכי תימא אפילו אשירה דגוי, כיון שנטלה ישראל אשירה דישראל היא, ואמאי כשר. איכא למימר כיון דהשתא לא נטלו ישראל אלא לצאת בו, ואחר כך יחזירנו לגוי ע"ז דגוי היא ויש לה תקנה בביטול. וכגון לולב עצמו היה נעבד או משמשי ע"ז. אבל תקרובת ע"ז לית לה תקנה בביטול בין דגוי בין דישראל. הילכך אם נטל לא יצא. ובפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב] נמי אמרינן הכי, מנעל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה. של תקרובת ע"ז חליצתה פסולה. והראב"ד פירש שהלולב הוא של משמשי ע"ז, וקיימא לן בטל ע"ז בטל משמשיה. הילכך אע"פ שנטלו ישראל והוה ליה דישראל, כיון שהע"ז היא ביד גוי ואם בטלה הגוי בטל משמשיה, אם נטל כשר.
נקטם ראשו פסול. כתוב בהשלמה, נראה לי אע"פ שלא נקטם ראש השדרה אלא ראש התיימת העליונה פסול, ואע"ג דנקטם ראשו דהדס, מן העץ קאמר ולא מן העלין, מדקאמר עלתה בו תמרה, אפילו הכי ראשו דלולב הוא ראש התיימת העליונה. וכן פירש רש"י. והראב"ד פירש דוקא בראש השדרה, אבל בראש העלין כשר.
<h2>דף לא:</h2>
נסדק כשר. ואי נסדק ועביד כי הנמק פסול, והוא עלה שיש לה שני ראשים, וזו היא צורתה 0000000000\raster)50-,50-(="Z(85"000. ציני הר הברזל כשרות, והוא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, אבל אין ראשו של זה [מגיע לצד עיקרו של זה] פסולות.
<h2>דף לב.</h2>
לולב כווץ וסדוק עקום דומה למגל פסול. והני מילי עקום מלפניו, אבל עקום מלאחריו ברייתיה הוא וכשר. וצדדין עבדינן לחומרא, וכלפניו דמו ופסול. חרות פסול, דומה לחרות כשר. פירש רש"י שהעץ נתקשה ונעשה כחריות של דקל והעלים נושרין ממנו. דומה לחרות שהתחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ ולא נשרו עליו. לולבא דסליק בחד הוצא כבעל מום הוא ופסול. נפרצו עליו פסול, והוא דעביד כחופיא, כגון שנשרו מן השדרה והן תלויין בה. וזהו כחופיא שההוצין כשנחתכין מן השדרה נקראין חופיא כדגרסינן בהגוזל קמא [צ"ו ע"א] הוצין ועבדינהו חופיא, והוא כעין שבירה. ויש מפרשים שנתקו לגמרי. וגבי ערבה תנן [ל"ג ע"ב] נפרצו עליה פסולה נשרו מקצת עליה כשרה, משמע שיש חילוק בין נפרצו לנשרו, שנשרו אינן מחוברים בהם כלל ונפרצו הם מחוברים בו מעט. ורישא רבותא קמ"ל שאע"פ שמחוברים בו מעט, (כגון) [כיון] שנפרצו כל העלים פסולה. וסיפא רבותא קמ"ל אע"פ שנשרו לגמרי, כיון שאינן אלא מקצת עליה כשרה. והאי דלא תני גבי לולב נשרו מקצת עליו כדקתני גבי ערבה, איכא למימר דאורחא דמילתא קאמר, גבי ערבה, דבלולב לא שכיחי שישורו העלים אם לא יטלם בכח, והיינו נפרצו. והראב"ד ז"ל כתב דלא מפסיל אלא בשנפרצו רוב עליו. והכי איתא בתוספתא [פ"ב ה"ח]. וכתב דכולהו פסולא נמי לא מיפסלי אלא ברובה. וכן חלוקת התיומת ונטילתה ברוב. ובמשניות הבאות מספרד גרסינן בערבה ובהדס נפרטו בטי"ת ובלולב גרסי נפרצו בצד"י. ופירוש הדבר, נפרטו כמו פרט כרמך [ויקרא י"ט] ומתרגמינן נתרא דכרמך. והחילוק שיש בין נפרצו לנפרטו, שנפרצו מחוברים קצת בשדרה כדברי הרב אלפסי ז"ל. ואף לפירוש רש"י ז"ל שנתקו לגמרי מן השדרה חזר וחברן על ידי אגד. אבל בערבה והדס שהעלים קצרים לא חזר וחברן. ולפום הכי קתני נפרטו, נפרדו עליו, פירוש שנפרדו ההוצין כעין פתיחת החרות, ולא ניתק אחד מחבירו, ולפיכך כשר. נחלקה התיימת נעשה כמי שנטלה ופסול. פירוש תיימת, גבה דהוצא דמתיים להו לשני צדי העלה ומשוי להו חד הוצא שכל אחת כפולה היא לשנים ותאומה מגבה. ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד כשהוא כפול לשנים והתיימת שלהן קיימת כשר. ואם נחלקה התיימת הרי הוא נפרצו העלים ופסול. ורש"י פירש נחלקה התיימת הוא העלה העליון, שנחלקה שדרתן. והא דאמרינן נסדק ראשו כשר, לא אמרו אלא בנסדק צד העליון, אבל בשנסדקה השדרה של עלה העליון פסול. אי נמי חילוק יש בין נסדקה לנחלקה. ולפי פירוש רש"י אין הלולב נפסל בחלוקת שאר העלין אלא בחלוקת העלה העליון. ולפי הרי"ף כל עלה ועלה נקרא תיימת.
<h2>דף לב:</h2>
לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר. שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח. הני שלשה טפחים דקאמרינן טפחים קטנים נינהו, דכל טפח מינייהו פחות שתות, והוו להו תרי ופלגא. וכתוב בהשלמה שהן עשר אצבעות בגודל, וד' של לולב הן שלש עשרה אצבעות ושליש אצבע בגודל. הכי איתא במנחות [מ"א ע"ב]. ולדעת הרי"ף למצוה בעינן ארבעה טפחים שלימים, שהם שש עשרה אצבעות בגודל. עד כאן השלמה. והאי שיעורא דאמרינן, דלא ליהוי פחות מהאי שיעורא, אבל אי הוי טפי כשר דקיימא לן לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה.
הדס הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. וענף עץ עבות, עץ שהוא עבות, שענפיו חופין את עצו, הוי אומר זה הדס. קלוע כמין קליעה דומה לשלשלת זהו הדס, עבות כשר שאינו עבות פסול, היכי דמי עבות, כגון דקיימי תלתא תלתא בקינא. אבל תרי וחד לא, דלההוא הדס שוטה קרו ליה. כתוב בהשלמה, מסתברא מסוגיא דגמרא דכל שלשה טפחים בעינן שיהא עבות למצוה, מיהו לעיכובא כתב הראב"ד [תמים דעים סימן רכ"ח] דברובא סגי, שהרי אמרו בתוספתא דסוכה [פ"ב ה"ח] שהלולב שנפרצו רוב עליו פסול, הא מיעוט כשר, והוא הדין להדס. וכיון דנפרצו מקצת עליו כשר, לא גרע שאינו עבות מנפרצו. ויש לומר לדעת הרי"ף שפירש נפרצו, שלא ניתקו לגמרי מן השדרה, אבל אם ניתקו לגמרי אפילו מיעוט עליו פסול, אפשר דהוא הדין לשאינן עבות. ומשמע דלא בעינן שיהיו עבות בראש כל אחד ואחד. אלא ברובא סגי, בין שיהא בראשו בין שיהא בסופו. במיעוט מיפסיל אע"פ שהוא עבות בראשו בשלשה בדי עלין. דדוקא ביבשו רוב עליו הוא דמכשרינן בשלשה בדי עלין לחין בראשו. אבל בשאינו עבות לא. עד כאן.
נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר, ובלבד שתהא עבותו קיימת. ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי שבעה שבעה בקינא, דאע"ג דנתרי ארבעה מיניה דאינון רובא, פיישי תלתא והוי עבות כשר. יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר, ובראש כל אחד ואחד. וכתוב בהשלמה, דוקא יבשו. אבל נשרו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין בראש כל אחד ואחד פסול. דאם כן לאשמעינן נשרו רוב עליו וכל שכן יבשו, עד כאן. ה"ר משה [פ"ז ה"ח] ביאר שצריך שלשה עלין לחין בראש כל בד ובד. ויפה כתב. נקטם ראשו, או אפילו שלשתן קטומין, כשר. לא שנא עלתה בו תמרה ולא שנא לא עלתה בו תמרה, כך פסק הרי"ף. ובהשלמה כתוב בשם חכמי הארץ הזאת דנקטם ראשו אם לא עלתה בו תמרה פסול, וכי מכשרינן שלשתן קטומין לא מכשרינן אלא בבדים הנחתכין מגוף ההדס. וצריך עיון זה, כי לכאורה נראה כדברי הרי"ף.
<h2>דף לג:</h2>
נפרדו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול. לא שנו אלא שחורות. אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר. אדומות כשחורות דמיין, דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה. ואם מיעטן כשר, ואין ממעטין אותו ביום טוב. ואם עבר וליקטן כשר. ומוקי בגמרא דאי לקטן לאכילה ויש לו הושענא אחריתי מותר למעטן אפילו לכתחלה ביום טוב. ואע"ג דהשתא קא מתקן מנא, דדבר שאין מתכוין הוא ומותר. וכיון דאית ליה הושענא אחריתי לאו פסיק רישיה הוא דלא אכפת ליה. וכיוצא בזה אמרו בפרק הבונה [שבת ק"ג ע"א] גבי תולש עולשין בארעא דחבריה, דלא איכפת ליה במלאכה הנעשית. וכן פסיק רישיה דלא ניחא ליה במלאכה הנעשית, בפרק כלל גדול [שבת ע"ה ע"א] גבי הצד חלזון והפוצעו. ויש פסיק רישיה שהוא מחלוקת בין החכמים, והוא בדבר שאין בו אפילו במתכוין אלא איסורא דרבנן, כגון צירוף וכיוצא בו, במסכת שבת בפרק כירה [מ"א ע"ב]. וה"ר אשר וה"ר משה בר' יהודה מן המתירין. בפרק כלל גדול ביארנו זה בארוכה.
כתוב בהשלמה, מסקנא דשמעתא דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי וחוזר ונראה. אבל בנראה ונדחה אם חוזר ונראה אם לאו, בעיא ולא איפשיט. ולכך אם נקטם ראשו מערב יום טוב ולא עלתה בו תמרה אלא ביום טוב, או שהיו ענביו מרובין מעליו [ואשחור מערב יום טוב ולקטן ביום טוב דחוי מעיקרא הוא וכשר, דלא הוי דחוי וחוזר ונראה. אבל אם נקטם ראשו ביום טוב ועלתה לו תמרה ביום טוב, או שהיו ענביו מרובין מעליו] ואשחור ביום טוב ולקטן ביום טוב, זהו נראה ונדחה. והוא [בעיא] ולא אפשיט, אם חוזר ונראה לקולא וכשר או לא, הילכך לחומרא עבדינן ופסול. ואם אין לו אלא זה נוטלו ואין מברך עליו. ומסתברא דבחולו של מועד אם היו ענביו מרובין מעליו כשר, דלא בעינן הדר ביום שני. וכיון דקיימא לן דלולב אין צריך אגד, אם אגדו בענביו מרובין מעליו ולקטן כשר, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי ולא משום דחוי מעיקרא. ובמסכת יומא בפרק שני שעירי [ס"ד ע"א] נמי אמרינן גבי קרבן דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי, דגמרינן ממחוסר זמן. ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה, דלא גמרינן מבעל מום עובר, דכתיב כי משחתם בם, בם הוא דאמרינן עבר מומם ירצו, שחוזר ונראה.
לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. מיהו אגדינן ליה להידורא בעלמא. לולב מצוה לאגדו. ואם לא אגדו כשר. מצות זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, בלולב נאה בסוכה נאה בשופר נאה בטלית נאה. גרסינן [בפרק] ארבעה אבות נזיקין [ב"ק ט' ע"ב], ולהידור מצוה עד שליש במצוה, עד שליש משלו מכאן [ואילך] משל הקב"ה. פירוש [עד] שליש משלו, שעד שליש חייב לעשות. אבל משליש ואילך משל הקב"ה, כלומר שהשם יתן לו שכרו בעולם הזה. ויש מפרשים משלו, שצריך לצמצם מפרנסתו עד שליש. אבל משליש ואילך אינו צריך לצמצם אלא כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו. וכיון דלולב אין צריך אגד, אי לא אתנחיה בהושענא מערב יום טוב מנח ליה ביום טוב ושפיר דמי. וכי אגיד ליה ביום טוב לא אגיד אלא כאגודה של ירק, ששוזר שני קצות ההוצא ונעיץ להו מלרע גבי הושענא. אי נמי דעניב ליה מענב.
ערבה גזולה ויבשה פסולה, של אשירה ושל עיר הנדחת פסולה, נקטם ראשה והצפצפה פסולה, כמושה או שנשרו מקצת עליה ושל בעל כשירה. ערבי נחל, הגדלה על הנחל פרט לצפצפה הגדלה על ההרים. דבר אחר ערבי נחל, שעלה שלה משוך כנחל. איזו היא ערבה ואיזו היא צפצפה, ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק, צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. וחילפא גילי כשר להושענא, ואע"ג דדומה למגל. ואי דומה למסר פסול.
<h2>דף לד:</h2>
שלשה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד. מפרש בגמרא שלשה הדסים דכתיב וענף עץ עבות. ואפילו שלשתן קטומין. יכול יאגדם כולם כאחת, אמרת וכי נאמר וכפות תמרים, והלא לא נאמר אלא כפות. ומנין שמעכבין זה את זה, ת"ל ולקחתם, שתהא לקיחה תמה. ארבעת מינין שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, פירוש ממין אחר. כתוב בהשלמה גרסינן בפרק אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ח ע"א], אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפלין. וכי תימא והא איכא לולב, כיון דקיימא לן לולב אין צריך אגד, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. פירוש והילכך לאו גורע הוא ויוצא ידי נטילת לולב באותה נטילה. מיהו מכל מקום איכא למימר דעובר משום בל תוסיף, ע"כ. לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר. ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה. ודוקא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבין, ואע"ג דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתיה, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. ובשאין לו מעכבין, ואין לו לברך על המינים שיש לו. מיהו אם רוצה ליטלן שלא תשתכח תורת לולב להנך דאית ליה בלא ברכה מצי עביד. כך דעת ההשלמה.
אתרוג הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. כתוב בהשלמה איכא ספרי דכתיב בהו בגמרא [ל"ה ע"א] מאי טעמא משום דהויא מצוה הבאה בעבירה. ואיכא לעיוני במאי, אי באשרה דמשה תיפוק לי משום מכתת שיעורה, ואי באשרה דגוי מאי שנא מלולב דאם נטל כשר [ל"א ע"ב]. וכתב הראב"ד ז"ל, אפילו תימא באשרה דגוי, ואפילו הכי גבי אתרוג דקא מתהני בחזותא ובריחא פסול. אבל בהדס ליכא הנאת חזותא ולא יריח בו, שאין הנאת ריחו מרובה כשל אתרוג. ונראה לומר דהא קיימא לן הדס של מצוה אסור להריח בו אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו ואתי לאתהנויי מיניה. של ערלה פסול. כתוב בהשלמה דוקא ביום ראשון, דלא קרינן ביה לכם, או משום שאין בו היתר אכילה, או משום שאין בו דין ממון. אבל ביום שני כשר. ושל תרומה טמאה פסול. של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל כשר. פרי עץ הדר, שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג. וכי תימא ואימא פלפל. לא אפשר, היכי לעביד, לנקוט חדא, לא מינכר. לינקוט תרי או תלת, פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות. הילכך לא אפשר.
עלתה חזזית על רובו, נטלה פטמתו, נקלף נסדק ניקב חסר כל שהו פסול, וכן ניטלה בוכנתו. פירוש פיטמתו, דד של אתרוג, והוא חוטמו, כדתנן פטמה של רמון, והוא שושנתו. כתוב בהשלמה ויש אתרוגין שאין בהן פטומת, והם כשרים. אבל אתרוגין שהיה להם פטמא וניטלה חסר הוא ופסול. פירוש בוכנתו, קצה העץ הנתון באתרוג שהוא תלוי בו באילן ובעיקר העץ סביבותיו כמין אסותא, והעץ יוצא ממנה, ונמצא העץ בתוכה כמו בוכנא באסיתא. ואם נעקר העץ שהוא בוכנתו מעיקרו, ולא נשתייר ממנו בתוך האסיתא כלום נמצא מקומו גומא שהוא כאסיתא, ונראה כמו נקב וחסר, ולפיכך פסול. ואם נחתך העץ מלמעלה מעט ונשתייר ממנו כל שהו בתוך האסיתא כשר, וזהו ניטל עוקצו כשר. נקלף פסול, והוא שנקלף כולו ולא נשתייר ממנו כלום. ואם נשתייר מקצתו כשר, כמו הגלודה שמקצתה מתיר בה. ורש"י פירש בהפך, דבכולו כשר, במקצתו פסול דהוה ליה כמנומר. ניקב, נקב מפולש במשהו, נקב שאינו מפולש בכאיסר. פירוש והוא שניקב ולא חסר כל שהוא, אבל בחסר כל שהוא לא שנא נקב מפולש ולא שנא שאינו מפולש פסול. כן פירש רש"י. והראב"ד פירש דאחסר קאי. והוא מיקל בזה יותר מדאי. השלמה ע"כ.
<h2>דף לה:</h2>
עלתה חזזית על מיעוטו נטל עוקצו נקב ולא חסר כל שהו כשר. ודוקא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר ופסול. ובחוטמו אפילו כל שהו פסול. אתרוג תפוח סרוח פסול. פירוש, תפוח אע"ג דלא סרוח סרוח אע"ג דלא תפוח. כבוש שלוק כושי לבן ומנומר פסול. והני מילי לבני ארץ ישראל, אבל לבני בבל כושי כשר דומה לכושי פסול, לפי שהאתרוגין שלהם כושיים ולפיכך כשרין. אבל הכושי הרבה הדומה לכושי פסול. אתרוג כדור פסול, (ואפילו) [ואף] התיום. אתרוג הבוסר כשר. פירש רש"י אתרוג הבוסר הוא כפול הלבן, כדאמרינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ג ע"א] הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן. וצ"ע פירוש זה, דהא אמרינן לקמן שיעור אתרוג קטן כביצה, ואסיקנא משום דלאו גמר פירא הוא. ויש לפרש דבוסר דאתרוג כיון שהוא גדול במינו אינו כבוסר של שאר אילנות שהוא כפול הלבן, אלא שיעורו יותר מפול הלבן והוא כביצה. ע"כ מדרך ההשלמה.
<h2>דף לו.</h2>
ואתרוג שנשפך כקיתון בעיא ולא אפשיט ופסול. גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול. אבל כמין ברייתו כשר, ואע"ג דעבדה דפי דפי. אתרוג שנקבוהו עכברים, ביום ראשון פסול דחסר הוא, ביום שני כשר דר' חנינא מטביל ביה ונפיק כלומר שהיה אוכל ממנו כפי צורך השעה והשאר יוצא [בו] ידי חובתו. כתוב בהשלמה איכא לעיוני והלא הוקצה למצותו והיאך מותר לאכול ממנו. אלא כגון שהתנה עליו לאכול ממנו, [ו]לצאת בו אחר כך. אי נמי כגון שהיו לו שני אתרוגין והפריש אחד ליום ראשון ואחד ליום שני, ויצא באחד ביום ראשון ואכל ממנו ונאבד השני, יוצא באתרוג הראשון אע"פ שאכל ממנו. ואית דבעו מימר דבלא תנאי נמי מצי למיכל מיניה, ולית ביה איסור מוקצה למצותו כיון דלא אכל ליה כוליה ומשייר ביה כדי לעשות מצותו במותר. וקשיא להאי סברא הא דאמרינן [ל"ז ע"א] הדס של מצוה אסור להריח בו דמריחא אקצייה ואע"פ שיכול להריח ולעשות מצותו. ע"כ. ואפשר לומר דלא דמי, דהתם גבי אתרוג מה שמשייר לצאת בו אינו נהנה בו, אבל בהדס של מצוה כשמריח בו הרי נהנה בכל מה שמקצה למצותו לצאת בו. שיעור אתרוג קטן כביצה ובגדול כדי שיאחזנו אפילו בשתי ידיו. אוגדין את הלולב בין במינו בין שלא במינו, אפילו במשיחה, כיון דקיימא לן דאין צריך אגד. וכי גדיל להושענא לא צריך לשיורי ביה בית יד דלא ליהוי חציצה. דכל לנאותו אינו חוצץ. נקיט איניש לולבא בסודרא אי בעי. מאי טעמא, לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ולא אמרינן בעינן לקיחה תמה.
<h2>דף לז:</h2>
אי בעי איניש לידוץ לולבא בהושענא ואע"ג דנתרי טרפי לא הוי חציצה, מין במינו אינו חוצץ. הדס של מצוה אסור להריח בו. אתרוג של מצוה מותר להריח בו. מאי טעמא הדס דלריחא עביד כי מקצה ליה מריחא קא מקצי ליה, אתרוג דלאכילה עביד מאכילה מקצי ליה. הדס במחובר מותר להריח בו. מיהו אפילו הכי אי גזו ליה גוים אסא ביומא טבא בעינן בכדי שיעשו. הכי מוכח בפרק בכל מערבין [ערובין מ' ע"א]. אתרוג במחובר אסור להריח בו. מאי טעמא, הדס דלריחא עביד אי שרית ליה לא אתי למקציה, אתרוג דלאכילה עביד אי שרית ליה אתי למקציה. לולב בימין ואתרוג בשמאל, האי תלתא מצוה והאי חדא מצוה. מאי טעמא מברכינן אלולב, הואיל ובמינו גבוה מכולן. וצ"ע מה שכתב הר"מ בזה.
היכן היו מנענעין, בהודו לי"י תחלה וסוף. ובאנא י"י הושיעה נא. פירוש בהודו קמא ובהודו בתרא. ובאנא י"י הושיעה נא כתב ה"ר יצחק אבן גיאת בשם רב עמרם שמנענע בפעם ראשון ובפעם שני כשכופל, וכן מנהג נרבונה. כיצד הוא מנענע, מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. ד"א מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ואיכא מאן דאמר דצריך לנענע שלשה פעמים בהולכה וההבאה, דתני בירושלמי [פ"ג ה"ח] המשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה וצריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר. ובעי התם הכין חד והכין חד, או דילמא הכין והכין חד, כלומר ההולכה אחת והבאה אחת [או דילמא הולכה והבאה שניהם אחד], דאלמא נענוע זה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד. ויש מפרשים על כל דבר ודבר פירוש על כל דבר שצריך לנענע, והוא הודו לשם תחלה וסוף ואנא השם, וקא מבעיא ליה ההולכה הוא נענוע אחד והבאה הוא נענוע אחד ואחר ההולכות וההבאות ינענע פעם אחת ודיו, או דילמא ההולכה וההבאה אינם אלא נענוע אחד ואחר כל ההולכות וההבאות ינענע שתי פעמים ודיו. השלמה עד כאן.
<h2>דף לח.</h2>
מי שבא בדרך ואין בידו לולב, לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו. כתוב בהשלמה, רמינן עלה הא דתנן בפרק יציאות שבת [ט' ע"ב] אם התחילו אין מפסיקין, וכי תימא הא דאורייתא והא דרבנן, מדקתני בא בדרך אלמא ביום טוב שני דהוא מדרבנן עסיקינן. ומשני הא דאיכא שהות [ביום] הא דליכא שהות ביום. וביום ראשון דהוא מדאורייתא מסתברא דמפסיקין אפילו בדאיכא שהות ביום, דהא מעיקרא דשנינן הא בדאורייתא הא בדרבנן, בדאיכא שהות ביום עסיקינן, ואפילו הכי בדאורייתא מפסיקין. ואע"ג דבמסקנא לא אצטריך ההוא שינויא, מיהו ההוא סברא לא אידחיא. לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים ותהא לו מארה. ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אוקימנא בפרק מי שמתו [ברכות כ' ע"ב] כגון דאכל אביו שיעורא דרבנן דהוא כזית ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. אבל אם אכל אביו שיעורא דאורייתא לא אתי קטן שאינו מחויב אלא מדרבנן ומפיק דאורייתא. ושם ביארנו זה. צ"ע אי הוא עונה אחריהם כל מה שהם אומרים אפילו אכל שיעורא דאורייתא אמאי לא נפיק.
<h2>דף לח:</h2>
הלכאתא גבראתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא. הוא אומר הללויה והם אומרים הללויה, מכאן שמצוה לענות הללויה. הוא אומר הללו עבדי י"י והם אומרים הללויה, מכאן שגדול מקרא את ההלל והם עונין אחריו הללויה. הוא אומר הודו לי"י והם אומרים הודו לי"י, מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים. הוא אומר אנא י"י הושיעה נא והם אומרים אנא י"י הושיעה נא, מכאן שקטן מקרא אותו ועונה אחריו מה שהוא אומר. [הוא אומר] אנא י"י הצליחה נא והם אומרים אנא י"י הצליחה נא, מכאן שאם בא לכפול כופל. והוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם י"י, מכאן ששומע כעונה ושמע ולא ענה יצא.
<h2>דף לט.</h2>
מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט, לברך אחריו יברך, הכל כמנהג המדינה. ומוסיף לכפול מאודך למטה. ולפניו מצוה לברך, דקיימא [לן] כל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהא עובר לישנא דאקדומי הוא שנאמר וירץ אחימעץ ויעבר את הכושי וכתיב והוא עובר לפניהם וכתיב ויעבר מלכם לפניהם וכו'. הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, שאינו רשאי ללקחו בשביעית.
<h2>דף מא.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור. מנא לן דעבדינן זכר למקדש, אמר קרא כי אעלה ארוכה [לך] וממכותיך ארפאך נאום י"י כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה.
<h2>דף מא:</h2>
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן לבית הכנסת, למחר כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל, מפני שאמרו אין אדם יוצא בלולבו של חבירו. שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות. ודוקא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב. ואע"ג דמדאגבהיה נפק ביה, איכא למימר דהכא מיירי בשהפכו. אי נמי אפילו לא הפכו והוציאו בכלי, אע"ג דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא.
ולקחתם, שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה. ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דגרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ז ע"ב] הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו לו יצא, לא החזירו לו לא יצא. כתוב בהשלמה, ואע"ג דתנן במסכת נדרים [מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה, הכא נמי יכול להקדישו ולפדותו ולהחזירו לו. ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין הילך שור זה על מנת שתחזירהו לי, הקדישו אינו מוקדש, שאני שור דקדושת הגוף ואינו יכול לפדותו. וגרסינן נמי התם האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית, נטלו אחד מהם ויצא בו, אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא. ודוקא אתרוג לכל אחד ואחד, אבל פריש ורמון לא. ושמעינן מינה דהני בי תרי דזבני לולבא בשותפותא לא נפק חד ידי חובתיה עד דיהיב ליה חבריה מנאתה דידיה ואי לא לא נפיק. מיהו אי יהיב חד לחבריה מתנה על מנת להחזיר שפיר דמי. ועכשיו מנהג הארצות [האלה] שלוקחין לולב ואתרוג לצורך הקהל ויוצאין בו כל אחד ואחד. ויש שמדקדקין שאחד מגדולי הקהל יוציא המעות משלו ומקנה הלולב לכל אחד ואחד במתנה על מנת להחזיר, ואחר החג חוזר וגובה דמי הלולב מן הקהל. ואפשר לומר כי [גם] הוצאת המעות משלו [יוכל לעשות] על מנת להחזירם לו אחר החג. ונראה לומר שאין אנו צריכין לכל זה, אלא אפילו (יוציאנו) [יוציאו] לכתחלה הדמים מן המעות שגבו מן הקהל שפיר דמי, כי לב בית דין מתנה עליהם שיקנו במתנה על מנת להחזיר לכל אחד ואחד חלק כל האחרים, ואפילו יש בהם יתומים קטנים (והפקר) [דהפקר] בית דין הפקר. וכולם תלויות בדעת גדולי העיר וחכמיהם. גרסינן לקמן [מ"ו ע"ב] לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, מאי טעמא ינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני ואישתכח דנפיק בלולב שאינו שלו. ואיכא מרבנן דמצלי ביה. ואע"ג דתניא לא יאחז אדם תפלין בידו וספר תורה בזרועו ומתפלל, איכא למימר התם לאו מצוה נינהו וטריד, הכא מצוה היא (דלא) [ולא] טריד. כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא קרית שמע לולבו בידו, ומתפלל לולבו בידו קורא בתורה ונושא כפיו מניחו על גבי קרקע לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו.
<h2>דף מב.</h2>
מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה, ומחזירה למים בשבת, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין. קטן היודע לנענע חייב בלולב, והיודע להתעטף חייב בציצית, והיודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין, והיודע לדבר אביו מלמדו תורה וקרית שמע, תורה, תורה צוה לנו. קרית שמע פסוק ראשון, יודע לשמור ידיו אוכלין טהרות על ידו, יודע להשאל ברשות היחיד ספקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור, לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות, היודע לשחוט אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו, ואם יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ארבע אמות והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס, ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח מאי טעמא איש לפי אכלו כתיב.
<h2>דף מב:</h2>
לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל והשמחה שמונה, נסוך המים שבעה, החליל חמשה וששה. לולב שבעה כיצד, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה. וכי תימא אמאי ששה, טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת. גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה. וכי תימא אי הכי ראשון נמי, איכא למימר ראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא גזרו ביה רבנן הנך דלית להו עיקר מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן. וכי תימא אי הכי האידנא נמי לדחי. לא ידעי בקבועא דירחא. וכי תימא אינהו דידעי בקבועא דירחא לידחו. כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו. והיינו טעמא ד[מילה דוחה] שבת ולא גז[רינן] ואע"פ שאין... משום דאית... התורה ולית [ספיקא] דיומי, דאי [הוה ספקא] קיימא לן [שבת קל"ה ע"א] [דלא דחיא] שבת, ועוד [דלא] דמי מילה ל[הנך] משום דהנ[ך מסירי] לכל, ואיכא [למיחש שמא] יטעו בו, [אבל מילה] שאי אפשר [שלא ישב אחד] בצד [אבי הבן] שיתרה [בו] כיון שאין [טירדא אלא] לאבי ה[בן] ליכא [טירדא לכולי] עלמא [ולא] גזרינן. [ועוד] מילה [לא דמיא] לכל [הני שהרי נכרתו] עליה [י"ג] בריתות [ואית בה] כרת. [ועוד דרבייה קרא ביום] השמ[יני ואפילו] בשבת. כתוב בהשלמה והשתא עבדינן סדרא לירחיא דלא מיקלע שביעי של ערבה בשבת. ובשופר ולולב לא עבדינן הכי, שהרי יש להן תשלומין למחר, שאף בני ארץ ישראל עושים שני ימים מראש השנה. אבל שביעי של ערבה אם היה נדחה מפני שבת לא היה לה תשלומין למחר שהוא יום שמיני. והא דלא עבדינן לערבה זכר למקדש שבעה כדעבדינן בלולב, משום דלולב אית ליה עיקר מן התורה בגבולין ועבדינן שבעה זכר למקדש, ערבה דלית עיקר מן התורה בגבולין לא. ע"כ.
<h2>דף מג.</h2>
וראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין מנא לן. דתניא ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, ביום ואפילו בשבת, ראשון ואפילו בגבולין, הראשון מלמד שאינו דוחה אלא יום טוב בלבד. פירוש לא הוא ולא מכשיריו. ערבה שבעה כיצד, יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת שבעה ושאר כל הימים ששה, פירוש במקדש. ערבה מנהג נביאים הוא, הילכך לא מברכינן עלה, ור' אלעזר בן צדוק אייתו ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך. חביט, פירוש מלשון נענוע. והר"מ [פ"ד הכ"ב] כתב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא. וכן שמעתי מן החכמים הזקנים שהיו בעיר הזאת מקצתם שהיו עושין כן. וה"ר יצחק אבן גיאת האריך בזה. ערבה צריכה שיעור. ואינה ניטלת אלא בפני עצמה. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. וכמה שיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.
<h2>דף מו.</h2>
העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, נטלו לצאת בו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת לולב. וכתב הר"מ [פ"ז ה"ו] דמברך קודם שיטלנו בידו. וכן נראה מדאמרינן בגמרא [מ"ב ע"א] מדאגבהיה נפק ביה, וקיימא לן [פסחים ז' ע"א] דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. מיהו האידנא לא נהגי הכי, ואינו מברך קודם שיגביהנו אלא עד שעה שרוצה לצאת בו וינענענו, שיוליך ויביא ויעלה ויוריד כדמתבאר (לקמן) [לעיל ל"ז ע"ב]. וכן כתב ה"ר יצחק אבן גיאת בשם רבינו האיי שנטילה ראשונה אינה אלא לחיבוב מצוה. ואע"ג דקיימא לן [ר"ה כ"ח ע"א] מצות אינן צריכות כונה, שאני הכא שכוונתו שלא לצאת עד שיברך וינענע. ואינו מברך אפילו ביום ראשון כל זמן שנוטל אלא פעם ראשונה. ולא דמי לסוכה שמברך כל זמן שנכנס לישב בה, התם היינו טעמא משום דכתיב בסוכות תשבו, ודרשינן תשבו כעין תדורו, ואמרינן אוכל ומשנן ומטייל בסוכה, והילכך מברך על כל פעם ופעם שנכנס לישב בה. אבל בלולב כיון שיצא ידי חובתיה בפעם ראשונה כבר יצא ידי מצותו ואין ראוי לברך עליו. הא למה זה דומה למי שקרא ק"ש בשחר או בערב בברכותיה, שאם רצה לקרות עוד פעם שניה שאין ראוי לברך עליה, וכן בקריאת הלל ומגלה. ואע"פ שברך ביום ראשון חוזר ומברך בשני. העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו'. נכנס לישב אומר בא"י אמ"ה אקב"ו לישב בסוכה. וכן כל שעה שנכנס לישב בה מברך, דגמרינן מתפלין דכל זמן שמניחן מברך עליהן. אם היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך ואם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים. ואיכא מרבנן דמסדרי להו אכסא דקדושא ליל ראשון וליל שני, וכן נהיגי האידנא. וכן בעשיית לולב אין מברכין אלא בשעת נטילתו מברך יום ראשון ויום שני שתים. וכי תימא מי גרע יום ראשון משעת עשיה דמשמע דכיון שבירך עליו שהחיינו בשעת עשיה תו לא מברך עליה בשעת נטילה, ואמאי מברך ביום שני. אין מגרע גרע, שיום ראשון אין הכונה אלא שהיום הוא עיקר מצותו, ושמא אין עיקר מצותו אלא עד יום שני, ולכך צריך לברך ביום שני, והוא הדין לסוכה. מיהו לענין סוכה אע"פ שבירך בשעת עשייה מברך בשעת קידוש שהחיינו משום יום טוב, דלא גרע משאר ימים טובים. מיהו אם לא אכל בסוכה בלילה הראשון, כגון שירדו גשמים או שהיה חולה, מברך אקדושא שהחיינו משום יום, ולמחר כשיאכל בסוכה מברך שהחיינו משום סוכה. ובהשלמה צ"ע. וכן נראה כמו שכתבנו. ואע"פ שבפרק הרואה משמע בירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג] דבשעת עשיית סוכה ובשעת עשיית לולב מברך לעשות סוכה או לעשות לולב, וכשעושה לאחר מברך לעשות סוכה לשמו או לעשות לולב לשמו, כתוב בהשלמה דליתיה להאי ירושלמי דגרסינן בפרק התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] כל מצוה שעשייתה גמר מצותה כגון מילה מברך על עשייתה, וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון תפלין וכיוצא בהם אינו מברך על עשייתה. ובציצית למאן דאמר חובת מנא הוא מברך על עשייתה לעשות ציצית. ולמאן דאמר חובת גברא הוא אינו מברך על עשייתה, לפי שאין עשייתה גמר מצותה. והרי"ף והר"מ [הל' ציצית פ"ג ה"ח וה"י] פסקו דחובת גברא הוא. גרסינן בפרק החליל הלכתא סוכה ואחר כך זמן, דחובה דיום עדיף. היו לפניו מצוות הרבה מברך אחת אחת בפני עצמה.
<h2>דף מו:</h2>
אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר, סוכה אפילו בשמיני אסורה. כתוב בהשלמה ומיירי שנפלה ביום שביעי או ביום ששי, שאילו היתה קיימת תיפוק ליה משום דקא סתר אוהלא. ואי לא נפלה עד יום שמיני נמי הרי הוקצית מחמת איסור, ומיגו דאיתקצי לבין השמשות מחמת איסור איתקצי לכוליה יומא. ולא הוה צריך למימר דאי מקלעי ליה סעודה בעי למתב בגווה, אלא שנפלה בחולו של מועד. ויש לפרש סוכה אפילו בשמיני אסורה, בנויי סוכה דלית בהו משום סתירת אוהלא, וכגון שלא התנה עליהן שהן מוקצין למצות סוכה כל זמן שהיא מצותה. ולדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן, אתרוג שמיני ספק שביעי אסור, תשיעי ספק שמיני מותר. הפריש שבעה אתרוגין לשבעת ימים, כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר.
<h2>דף מז.</h2>
ולענין סוכה בשמיני הלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, דכיון דיום שמיני עצרת הוא לא אפשר לברוכי לישב בסוכה, דקשיין אהדדי אי יום סוכה הוא לאו שמיני עצרת הוא, ואי שמיני עצרת הוא לאו יום סוכה הוא. ומשום דמספקא לן תרוייהו עבדינן לחומרא, יתבינן בסוכה בלא ברכה. ונהגו בה מנהג יום טוב דהוא יום שמיני עצרת לחומרא. אומר זמן בשמיני לחג ואין אומר זמן בשביעי של פסח.
<h2>דף מח.</h2>
שמיני פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו שיר בפני עצמו ברכה בפני עצמו. פירוש ברכה בפני עצמה, שאומר בתפלה וברכת המזון את יום שמיני חג העצרת. ויש מפרשים ברכה בפני עצמה, זו ברכת המלך שמברכין אותו זכר לשלמה דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. רגל בפני עצמו לענין אבל, דאמרינן במסכת מועד קטן [כ"ד ע"ב] יום אחד לפני החג וחג ושמיני של חג הרי כאן עשרים ואחד יום לענין שלשים. ויש מפרשים רגל בפני עצמו דלא יתיב בסוכה.
ההלל והשמחה כיצד, מלמד שחייב אדם בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל הימים של חג. סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול לא יתיר סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון. אין לו מקום להוריד כלים פוחת בה ארבעה לבני ארץ ישראל דחולו של מועד הוא. כתוב בהשלמה ולאו משום פסול סוכה נגעו בה דאם כן בשלשה סגיא שהרי אויר פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה, אלא כי היכי דליהוי היכירא למילתא קאמר דמקום ארבעה הוא חשוב מקום. ע"כ. לבני בבל דיום טוב הוא מניח בה את הנר, פירוש ואפילו אינו דולק. ולשון הר"מ [פ"ו הי"ד] מכניס בה את המנורה. והרי"ף גריס מדליק בה את הנר. נראה שאף בשעת אכילה אין ראוי שידליקנה בפנים שמא יניחנה ויצא מחמת הבלא וכ"פ ה"ר יהונתן. והני מילי סוכה קטנה דמפסלא בשרגא, אבל סוכה גדולה מעייל בה מאני מיכלא ומפסלא, דקיימא לן מאני מיכלא לבר ממטללתא מאני משתיא במטללתא. שבעת ימי החג קורין בתורה בצבור וביום ראשון ושני מוציאין שני ספרי תורה וקורין חמשה בפרשת שור או כשב. ואם חל בשבת קורין שבעה. ומפטיר קורא בשני בפרשת פנחס ובחדש השביעי בחמשה עשר יום וגו'. ביום שלישי, שהוא יום ראשון לחולו של מועד, קורא כהן ביום השני ולא ביום השלישי, ולוי ביום השלישי, וישראל ביום הרביעי. והמסיים קורא ביום השני וביום השלישי. וכן על דרך זה בשאר הימים.
